להתעקש כדי למצוא את הנשים בעמדות המפתח

מבט חטוף על המסך עלול לבלבל. הוא מלא במגישות, עיתונאיות שכבר מזמן לא נמצאות על תקן "קישוט" שאמור לסייע למגיש הכריזמטי. בטלוויזיה מופיעות גם פרשניות דעתניות שלא מהססות לשאול שאלות קשות, להביע דעה ולחטוף אש. מדובר בנשות מקצוע שמביאות סיפורים וכתבות על בסיס יומיומי. הן נמצאות על המסך כי הן טובות, ולא משום סיבה אחרת.

הנתונים האלה מתבטאים גם במחקר שערכה יפעת מחקרי מדיה עבור עמותת הצלחה ושהממצאים שלו נחשפים ב"גלובס". למרות שיש מגישות ופרשניות, התמונה האמיתית קודרת: כל עוד אין מספיק נשים בצמרת התחומים המסוקרים, יהיה קשה לאזן את התמונה שמשתקפת מהמסך.

באופן פרדוקסלי, כל עוד התמונה שעולה מהמסך איננה מאוזנת, קשה יותר לשנות את המציאות ב"חיים האמיתיים". התקשורת משקפת מציאות אבל גם יוצרת אותה בעצם השיקוף, ולכן האחריות לשינוי היא שלנו. אנשים. לא רק נשים. האחריות לעשות מאמץ נוסף גם אם זה דורש יותר זמן ומאמץ למצוא מרואיינת מתאימה. מהצד השני, יש למנהלות אחריות "לעלות על הבמה" גם אם הן לא מושלמות ו/או חוששות לפשל.
עצם העלייה על הבמה היא שליחות. ככל שהמסך יהיה מגוון יותר, יש יותר סיכוי שנחיה בעולם שבו נשים יתפסו את המקום שמגיע להן.

לי קל יחסית. אני עובדת בכלי התקשורת היחיד שנמצא בבעלות נשים, מנוהל על ידי נשים, ויש בו ייצוג נשי בולט בקרב העיתונאיות. אני עובדת עם נשים (וגברים) חכמות, דעתניות, רעבות, שהעניין המגדרי הפנים ארגוני הוא לא אישיו מבחינתן. בין השאר בגלל שיש מספיק נשים בסביבה. דווקא בגלל שאנחנו כאלה, מתאפשר לנו לייצר שינוי ולספק לנשים אחרות נוכחות בולטת.

"גלובס" איננו העיתון היחיד שנותן מקום ראוי לנשים, הן כארגון והן בתוכן שהוא מייצר. עד לאחרונה פעלו "גטאות" נשיים כמו סלונה או "ליידי גלובס", שניסו ללשנות את המציאות. ליצרני התוכן הללו היו מקום לזמן מה, אבל את השינוי הממשי אפשר לעשות רק במיינסטרים. בכלי התקשורת שנועדו לכולם. אנחנו בדרך הנכונה, אבל הסוף עדיין רחוק אחר.

הרבה נשים מהססות להתראיין

הנה סיפור מקצועי שמשקף את הדילמה: אחת מקבוצות הפרסום בישראל קיבלה לפני מספר שבועות תקציב גדול במיוחד. הפרויקט הופקד בידי אחת הנשים המצליחות בענף, דמות מוכרת בתעשייה, שנחשבת למנהלת מוכשרת ודעתנית.

האישה לא התראיינה מעולם וחשבתי שזאת הזדמנות מצוינת לחשוף אותה. לא בגלל שהיא אישה, אלא בגלל שהיא מנהלת שהשיגה הישג. התשובה שלה לא הפתיעה אותי: "אני מעדיפה להתראיין כשיהיו לי קבלות", היא ענתה, כאילו הזכייה בפני עצמה, שנות הניסיון והפרויקטים הגדולים שהרימה אינם מספיקים.

הסיפור הזה לא יוצא דופן. הוא חוזר על עצמו כמעט בכל פעם שיש צורך להרים פאנל מקצועי - לכנס או לכתבה: המרוץ אחרי מרואיינות. אחרי נשים. בעוד שגברים ממהרים לעלות על הבמה ולהתראיין, אפילו אם הם פעילים רק יומיים בתחום שהם מתבקשים לדבר עליו, לשכנע נשים להתראיין - בעיקר בתחומים מקצועיים - זה קשה יותר.

באופן פרדוקסלי דווקא נשים שעשו דבר או שניים בחייהן נזהרות יותר. הן לא ממהרות להתראיין בתחום האחריות שלהן 'כי צריך עדיין להביא קבלות', והן לא מתראיינות בתחומים שהן לא התחום שלהם 'כדי שלא יחשבו שהן לא מקצועיות'.