ההתמקדות בהנגבי היא פופוליסטית ומתמקדת בתפל ולא בבעיות העומק של הכלכלה

יש לנו בעיה והיא לא צחי הנגבי. הנגבי בסך הכל הראה סימפטומים של מגפת הנָתֶקֶת, אבל סביבו יש לא מעט מקבלי החלטות א-סימפטומטים, נשאים של מחלת אדישות במוטציה כזו או אחרת, חיים בלה לה לנד, סבורים שאין רעב בארץ והולכים לישון שבעים, בבית ממוזג היטב.

 המקרר הריק של מחר

חום יולי אוגוסט 2020 - והבעיה שלנו היא לא רק 1,007,000 ילדים שחיים היום בעוני* אלא המכפלות של המספר הזה שנפגוש עוד שנה ועוד שנתיים, אם לממשלה ימשיכו להגיע אנשי שררה חובבי משחק הכיסאות - ולא אנשי מעשה שבאמת מייצגים את העם. נבחרי ציבור שרעבים לשרת את הציבור ולא מלאים בעצמם. כאלה שנצרב להם בזיכרון המראה העצוב של מאות מקררים ריקים מבפנים, של ניצולי שואה שגרים בקומה רביעית בלי מעלית בבנין מצחין, או של משפחה ישראלית יוצאת אתיופיה שנזרקה למיקום גיאוגרפי, חברתי וכלכלי בלתי אפשרי, כשקיבלה בשנות השמונים/תשעים סל קליטה עם מיליון חורים ואפס סיכוי לצמוח ולהשתלב בחברה הישראלית.

דרוש אומץ להסתכל לבעיה האמיתית בעיניים

כעסנו, התנצל, לא סלחנו... מה הלאה? מה יעזור לנו לחפור בזה? היתפסות לאמירה הזו היא פופוליזם שרק מרחיק אותנו מהתמודדות נחושה עם בעיה הרבה יותר עמוקה שאין לה שובע: המחסור של מחר: בעיית הרעב והעוני תלך ותחמיר ככל ששיעור האבטלה יעלה, ומנגד יש לנו אקו-סיסטם כלכלי, שוק מקומי שהולך ונסגר - בלי שיש לנו כלים לפתח תצרוכת מקומית עצמאית לטווח ארוך.

שלא כמו ארה"ב למשל, מודל מחסני המזון בארץ לא מפותח דיו ואין לאף אחד באמת מושג כמה זמן נוכל להתקיים בשוק סגור.

גם בבעיה הזו, לפתרון יש שלושה שלבים: (1) הכרה בבעיה (2) פתרון לטווח קצר (3) פתרון לטווח ארוך.

לא נעים להכיר: רעב ועוני

כשבאים לפתור בעיה צריך להכיר אותה לעומק, את הדוחות, הדוחות האלטרנטיביים, המציאות שמאחורי הניירת, וגם את הנתונים הנסתרים, כמו אוכלוסיות מהגרים, עובדים זרים וכל מי שנמצא כאן בינינו אבל אין לו מעמד. גם שם יש עוני ורעב, אבל אותו עוד יותר נוח לשכוח: בחברה הערבית למשל יש יותר מ-3,000 משפחות ללא מעמד, שאחד מבני הזוג אינו אזרח ישראלי. מדובר בעשרות אלפי ילדים חסרי כל.

פתרון לטווח קצר: סולידריות וסיוע מיידי

בפתרון לטווח קצר, האחריות היא לא רק על מקבלי ההחלטות. היא על כולנו. מחובתנו לפקוח את העיניים ולראות למי יש פחות - ולתת.

מדי ערב חג, אני מעירה את הילדים לפנות בוקר ואנחנו יוצאים עם עוד אלפי ישראלים לחלוקת מזון מטעם פרויקט "כרובית". מגיל 6, הילדים שלי יודעים שיש אנשים רעבים בארץ. הם יוצאים מהפורטנייט והמזגן והקורנפלקס, לבתים - שקשה לקרוא להם בית. בפסח האחרון, השארנו את הארגזים ליד הדלת, כי הקשישים העריריים פחדו למות מקורונה. בשבועות, הם כבר פתחו את הדלת והתחננו בבכי שניכנס, כי הם כבר מתים מבדידות.

פתרון מאקרו לבעיית מיקרו

בפתרון לטווח הארוך, נהיה חייבים להפנות משאבים לפיתוח מוגבר של תצרוכת מקומית שאינה תלויה בייבוא, ויכולה לתת גם מענה תעסוקתי ללא מעט מובטלים. בנוסף, נצטרך לקחת אחריות על נושא בזבוז המזון ולנצל משאבים באופן ראוי ויעיל יותר - מעבר ליוזמה עצמאית של עמותות שנאבקות על קיומן, זהו נושא שראוי להיות בראש סדר היום המדיני.

היבט נוסף שצריך להיות חלק מפתרון העוני הוא המערכת הבנקאית שמאפשרת בישראל משיכת יתר, ותרמה במשך שנים להשרשת הבעיה, תוך שהיא שואבת מאות אלפי משפחות ללופ חובות ולחיים נטולי חירות כלכלית. אוריינות פיננסית בארץ הפכה למשהו שעובר בתורשה במשפחות מבוססות, בעוד שמשפחות מעוטות יכולת נאבקות על לחמן.

לפי מודל מחזיקי העניין, כל בעיה יכולה וצריכה להיפתר תוך ייצור ערך למספר רב של מחזיקי עניין ולנו יש הזדמנות לעשות את זה דווקא בימים קשים כאלה. חשוב לזכור שבעיית העוני והרעב בארץ אינה שונה מבעיות אחרות, מלבד העובדה שאינה גזירת גורל: "עוני, בדומה לעבדות וגזענות, איננו תופעת טבע. הוא תולדה של מעשי בני אדם. על כן, מעשי בני אדם בלבד יכולים למגרו" (נלסון מנדלה). 

הכותבת היא ראש תחום מחזיקי עניין ב"גלובס"