דונלד טראמפ נגד "האספסוף הזועם"

מרכזיותם של פסלים בהתנצחות הפוליטית בארה"ב מפתיעה כשלעצמה, אבל אולי צריכה להפתיע אותנו קצת פחות. פסלים, אתרי הנצחה, היכלי זיכרון, דגלים וסמלים אחרים ממלאים תפקיד פולחני חשוב במה שהנשיא לינקולן קרא "הדת הפוליטית" של ארה"ב. הוא חשב אותה לאמצעי ההגנה החשוב ביותר נגד דיקטטור עתידי.

מתכנני העיר וושינגטון יצרו אותה בצלמה של רומא העתיקה. בעיר הבירה הניאו-קלאסית הזו, על שדרותיה המתוחות כסרגל, ועל עמודי השיש של בנייניה המקוריים, הוקמו פנתיאונים לנשיאים מתים. הם אומנם לא הוכרזו לאלים, כפי שהרומאים נהגו לעשות לקיסריהם, אבל הם התחילו לדמות לאלים. הפנתיאונים היו לבתי מקדש אזרחיים.

הראשון היה האובליסק הניאו-מצרי לכבוד הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון, לא הרחק מן הבית הלבן. לאורך נהר הפוטומק, הוקמו פנתיאונים מרהיבים לשני נשיאים נוספים: לתומס ג'פרסון, הנשיא השלישי, שחיבר את הכרזת העצמאות של ארה"ב, ו-17 שנה אחר כך הכפיל את שטחה (ברכישת לואיזיאנה מצרפת); ואייברהם לינקולן, הנשיא ה-16, שהציל את הברית ושחרר את העבדים.

היכלי הזיכרון האלה נעשו אתרים של עלייה לרגל. אמריקאים מביאים את ילדיהם לוושינגטון, כדי לצפות בהם ולהתפעם. אקט ההתרסה המפורסם ביותר נגד הפרדה גזעית בוושינגטון היה קונצרט עם זמרת שחורה מהוללת, מריאן אנדרסון, בחזית היכל לינקולן, ב-1939.

לימים, נוסף אתר הנצחה לפרנקלין רוזוולט, הנשיא ה-32, שהציל את אמריקה מן השפל הגדול ואת העולם (אם גם לא את יהודי אירופה) מאדולף היטלר. אבל האתר שלו, מרתק ורב חן כשלעצמו, נבנה בסגנון שונה לחלוטין, עממי, לא אימפריאלי.

האולימפוס האמריקאי

ואם נתמיד באסוציאציות ניאו-קלאסיות, הנה לפני 80 שנה קם לארה"ב הר אולימפוס, עם משכן לאליה הראשיים. דיוקנאותיהם של ארבעה נשיאים אמריקאים נחצבו בסלע בפסגת הר ראשמור, אשר במדינת דרום דקוטה, בצפון המערב התיכון. המסותתים הם וושינגטון, ג'פרסון, לינקולן וטדי רוזוולט (הנשיא הראשון של המאה ה-20, דודן רחוק של פרנקלין, יוצר שמורות הטבע של אמריקה). באולימפוס הזה, באמצע השום-מקום, מבקרים מדי שנה שני מיליון אמריקאים.

לחזית האולימפוס גרר דונלד טראמפ ביום ו' שעבר את מערכת הבחירות המקרטעת שלו. זה היה ערב יום העצמאות האמריקאי. ביום כזה, נשיאים נוטים להבליט את המאחד. אבל טראמפ מעולם לא התעניין במוסכמות או באיחודים. הוא העדיף להעמיק את הקרעים.

"השמאל הקיצוני הפשיסטי"

ואף כי ארצו עומדת בעיצומה של מגפה קטלנית, שקיפדה את חייהם של 130 אלף אמריקאים ויותר; ואף כי היא עומדת בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר של כל הזמנים; ואף כי היא שרויה באחד המשברים החמורים ביותר בתולדות היחסים הבין-גזעיים, הנשיא לא רצה להישמע כמו אב הרחמן.

הוא לא רצה לנחם או לעודד. הוא רצה לצחצח חרבות עם יריביו הפוליטיים, ארבעה חודשים לפני הבחירות לנשיאות שבהן יש לו סיכוי סביר להפסיד, על-פי הרוב הגדול של הסקרים (כן, כן, סקרים טועים).

בנאומו שם הוא הוקיע את "השמאל הקיצוני הפשיסטי" על מזימתו להרוס את זיכרונה של אמריקה ואת עברה. "ארצנו מתנסה במערכה חסרת-רחמים לעקור את ההיסטוריה שלנו, לנאץ את גיבורינו, למחוק את ערכינו ולשטוף את מוחם של ילדינו. אספסוף זועם מנסה להפיל את פסלי מייסדינו, להשחית את אתרי הזיכרון המקודשים ביותר שלנו [...] האמריקאים חזקים וגאים, והם לא יניחו לארצם, על ערכיה, על ההיסטוריה שלה ועל תרבותה להילקח מהם".

גם אם התוכן חדש, רוח הדברים אינה חדשה. פטריוטים-נגד-בוגדים הוא מוטיב חוזר בהיסטוריה האמריקאית של 75 השנה האחרונות. נפילת ברית המועצות, לפני כמעט 30 שנה, אומנם ייתרה הרבה מן הרטוריקה. אבל זמן קצר לפניה, רטוריקה כזאת הייתה חץ אפקטיבי, משוח ברעל, להפליא באשפתה של התעוררות שמרנית (ימנית) רחבת ממדים.

"האשימו את אמריקה תחילה"

בימי המלחמה הקרה עם ברית המועצות, כאשר חירותו של העולם החופשי הוטלה על כפות המאזניים, היה קל מאוד להוקיע כלא-פטריוטי כל גילוי של ספקנות. ב-1984, ג'ין קרקפטריק, השגרירה באו"ם, אינטלקטואלית כבדת ראש, דמוקרטית לשעבר, ביטאה את הבוז לביקורת העצמית במילים הבלתי נשכחות, "הדמוקרטים הם מפלגת הַאֲשימו-את-אמריקה-תחילה".

בבחירות של אותה השנה, הרפובליקאים נחלו את ניצחון הבחירות הגדול ביותר בתולדותיהם: רייגן קיבל 525 מ-538 הקולות בחבר האלקטורים. טראמפ היה מסתפק השנה בקצת יותר מחצי המספר הזה (271 נחוצים לניצחון).

תווית חוסר הלויאליות שקרקפטריק ענדה על צווארה של המפלגה הדמוקרטית הייתה כמובן עלילה. אבל בשמאל האמריקאי אומנם היה מרכיב שהעדיף את הנרטיב של אויבי אמריקה, ולקה במה שבימין קראו "רלטיביזם מוסרי"; זאת אומרת, ההנחה שאין לדמוקרטיה האמריקאית יתרון על פני המחנה הטוטליטרי מפני ש"הכול פגומים".

ב-2020 אנחנו מוצאים בשמאל האמריקאי מרכיב קולני מאוד, המטיל דופי בעצם ייסודה של ארה"ב, מפני שהיא קמה בחטא. בשירות המרכיב הזה, הפסלים הם רק מטאפורה. מלחמה למפיליהם לא עם המפוסלים, אלא עם הרפובליקה שהקימה אותם, או אפשרה אותם. ה'ניו יורק טיימס' פרסם השבוע מאמר מאת "צאצא של תומס ג'פרסון", הקורא לפירוק הפנתיאון שלו בוושינגטון.

כשלעצמי, אני חושב שה'ניו יורק טיימס' השתגע, והוא הופך מעיתון ליברלי גדול לפמפלט רדיקלי. אבל האם חולשת הדעת הבוקעת משמאל תעזור לטראמפ? לפי שעה, אין סימנים כאלה. 2020 אינה 1984, הוא אינו רונלד רייגן, והנשיאות נשמטת והולכת מידיו, אם כי חזקה עליו שהוא יילחם עליה עד נשימתו הפוליטית האחרונה.