דיור מוגן מדי? אפס ביקורים, אפס יציאות, אפס קורונה

"אפס הידבקויות, אפס חולים, אפס קורונה" - זה הסלוגן שמתנוסס בראש הקמפיין של רשת הדיור המוגן היוקרתי בית בכפר, שבו מספרים פרופ' רפי קרסו והמאמן האישי אלון גל כמה המוסד שהם מובילים הוא המקום הבטוח והנעים להיות בו בימי קורונה. אז כן, אפס נדבקים במוסד שמשכן את בני הגיל השלישי זה באמת נתון מרשים ומשמח, לכל הדעות, ומתהדרות בו גם שאר רשתות הדיור המוגן היוקרתי בישראל. אבל נשאלת השאלה מה המחיר שמשולם כדי להשיג נתון כזה ובעיקר מי משלם אותו.

יוסי דלבה, 81, עבר לדיור מוגן באחת מהרשתות המובילות בינואר האחרון. עם פרוץ הקורונה בישראל נסגר המוסד לביקורים, ואפשרות התקשורת היחידה שלו עם האנשים שבחוץ הייתה דרך החלון. "הוא נשאר שם בליל הסדר, הטלפון שלו התקלקל ולא נתנו לנו להיכנס", מספרת בתו סולי. "בשלב מסוים, גם למטפלת שלו לא נתנו להיכנס. יום אחד פשוט מצאו אותו שוכב על הרצפה. זה הרגע שבו החלטתי שאני מוצאת לו דירה. מה שדרדר אותו הוא העובדה שהוא היה לבד. זה להיות אסיר בכלוב מזהב. היום מצבו הרבה יותר טוב".

נ', נושקת ל-80, מתגוררת בדיור מוגן יוקרתי במרכז הארץ בשנה האחרונה, וגם היא, כמו יוסי, לא הורשתה לצאת מדירתה בתקופת הקורונה. "קיבלנו שירות יוצא מן הכלל, היו לנו שירותים שלא היו לאחרים, אבל כפו עלינו והכתיבו לנו מה מותר ומה אסור ועוד בטון תוקפני. לא הביאו בחשבון שאנשים בגילנו ממילא נזהרים".

התחושות הקשות האלה הביאו את נ' לעזוב את הדיור המוגן לדירה קטנה בבעלותה, בסמיכות לבתה. "הרגשתי שיצאתי לחופשי, והחלטתי שלא אחזור עד שלא ייגמר הבידוד. בכלל, כל האירוע הזה גרם לי ולכל שאר הדיירים לחשוב אם ההחלטה לעבור לדיור מוגן הייתה נכונה ולחשב מסלול מחדש".

למרות הכול חזרה נ' לדיור המוגן, אבל בני משפחתה עדיין לא מורשים להיכנס לשם. מה שמפחיד אותה הוא שבמקרה של מחלה, ולאו דווקא בקורונה, לא ניתן לבקר אותה בכלל. "סך הכול הנוחיות כאן מאוד גדולה, אבל זה דבר שלא מצאו לו פתרון וללא ספק מטריד".
רשתות הדיור המוגן היוקרתי הן אחד המגזרים הלוהטים והמתפתחים ביותר בעולם, וכבר הסתמנו כבוננזה נדל"נית מלאת תקווה. בישראל שתיים מהן - מגדלי הים התיכון ובית גיל הזהב - נסחרות בבורסה, רשת פאלאס שייכת לעזריאלי הציבורית, ובית בכפר מקדמת הנפקה. כיום כבר מונה הענף יותר מ-15 אלף יחידות דיור וכ-3,000 בשלבים של תכנון ובנייה.

אבל הקורונה, שכבר הכתה כמעט בכל המגזרים, נתנה אותותיה גם בדיור המוגן, לאחר שבתי אבות ומוסדות גריאטריים הפכו למלכודות המוות של המגפה בכל העולם. בישראל עד 1 במאי מחצית מהחולים שמתו וכמעט 500 נדבקים היו דיירי מוסדות כאלה.

רשתות הדיור המוגן היוקרתי, שמשכנות גם הן את אוכלוסיית הסיכון הזאת, שילמו מחיר: בשלושת החודשים האחרונים נעצר השיווק של יחידות הדיור בהן כמעט לחלוטין, והדבר משתקף בירידות של כ-40% בשוויים הבורסאיים. המכה הזאת גרמה לאותן רשתות, שרק בני המעמד הבינוני-גבוה (עשירון שבע ומעלה) יכולים להרשות לעצמם לגור בהן, לבדל את עצמן בלהט מכל השאר ולהדגיש שאצלן המוגן אכן מוגן (לראיה - בענף נודעו חמישה מקרי מוות, אף אחד מהם לא במגזר היוקרתי; 14 מקרי המוות במשען באר שבע קרו במחלקה הסיעודית ולא בחלק המוגדר כדיור מוגן).

אלא שהשאלה היא אם המוגן לא היה מוגן מדי. לרשתות המפוארות, מלבד הרצון המובן להגן על הדיירים, יש אינטרס כלכלי חזק מאוד. בעוד בתי האבות הם ברובם ממשלתיים, המופעלים בידי משרד הבריאות, בתי הדיור המוגן רואים בכל דייר מוקד רווח, וסבורים שקריטריון מרכזי לשביעות רצונו הוא השמירה על בריאותו.

מתוקף כך, כל הרשתות המפוארות של בתי הדיור המוגן נעלו את הבתים כבר בחצי הראשון של חודש מרץ, ונוסף להנחיות של המדינה הכתיבו חוקים משל עצמן. הן אמנם דאגו לאינסוף פינוקים, תלו על הדלת חלה לשבת, ועטפו את הדיירים בחיבוקים וירטואליים - אבל יצרו אצל הרבה מהדיירים את התחושה שההגנה הדוקה ומחמירה.
"לבודד אנשים בדירות ובחדרים בסגנון חצי כלא? הרגשתי כמו בסטלאג 17 (מחנה שבויים גרמני מסרט מפורסם על מלחמת העולם השנייה)", אומר א', שגר בדיור מוגן על שפת הים. "שמו לי כל מיני פינוקים ליד הדלת, אבל לא ראיתי פנים. לא בשביל זה אנשים משלמים כל כך הרבה כסף. הנימוק היה שהם שומרים על הדיירים, אבל הם התנהגו בפאניקה, סגרו את כל הפעילויות, כלאו אותנו ללא צו מעצר וללא בית משפט, רק בסמכות הכוח הניהולי.

"נראה שאנחנו הדיירים הפרענו לצוות, היינו מיותרים בעיניהם. חודשיים היינו סגורים, אסור היה לשבת בלובי, ללכת לבריכה, אפילו לשפוך זבל. נקטו כלפינו אמצעים קיצוניים שאדם שגר ברחוב לא חווה. מאדם כמוני אין מניעה לצאת 100 מטר, ללכת למכולת, לבית מרקחת.

"הפכו פה את האנשים לבובות. כוח הרצון נגמר, יכולת המחשבה הולכת ודועכת. לקחו מאיתנו את העצמיות, את החופש להחליט. זה היה קיצוני ללא רחמים. אני מבין שאף אחד לא רוצה שימותו, אבל אם היו מפעילים טיפה יותר שיקול דעת, יכלו לא לסגור את הלובי לגמרי, לאפשר לצאת למסדרון. חודשיים לא יצאנו מהדירה. אנחנו הרי לא היינו גורם ההדבקה, אלא הצוות. אבל עלינו הפילו את האחריות".

"אלה אנשים שמבינים מה קורה ויודעים לשמור על עצמם", אומרת ד"ר אביבה קפלן, אנתרופולוגית וגרונטולוגית מהמכללה האקדמית נתניה, "מה זו הגילנות הזאת? ניהלתי הרבה שיחות עם דיירי דיור מוגן בתקופה הזאת, ושמעתי לא מעט אנשים שמתחרטים שנכנסו. לו היו יודעים מה מצפה להם שם, הם לא היו מקבלים החלטה כזאת. אבל הפרסומות עובדות ואנשי המכירות מהוקצעים".

גם הדיירת ר', הנושקת ל-90, הרגישה שהסגר במוסד שבו היא גרה במרכז הארץ היה נוקשה מדי, ובעיקר שהמצב החדש דרש שיח והתייחסות מיוחדים - צורך שלא קיבלה מענה לו. "טיפלו בהם נפלא, באמת, אין לי מילים", מספרת בתה. "הבעיה היא שדואגים לגוף, אבל לא לנשמה. לא עושים שום שיח ולא מנסים לטפל בהשלכות המרחיקות לכת של העניין הזה. בדיורים המוגנים מתגוררים בדרך כלל אנשים משכילים, מבוססים, אבל מתנהגים אליהם כמו אל נתינים. כשפניתי למנכ"ל באיזה עניין הוא אמר שיחזור אליי עם תשובות. אמרתי לו: אל תחזור אליי, תחזור אל אמא שלי, היא אדם צלול, מבין. למה מדברים מעל הראש שלהם?".

ע' גרה עם בעלה בדיור מוגן, ולכן תקופת הקורונה עברה עליה בטוב יחסי. אבל היא הייתה עדה לחוויה הקשה של חבריה למוסד: "ראיתי מה קורה כאן, והיו לא מעט דיירים שהיה להם קשה מאוד. לא הייתה שום תמיכה נפשית - לא פסיכולוג, לא פסיכיאטר, לא גרונטולוג. אנחנו רגילים להמון פעילויות, ופתאום להיות לבד בבית, ללא מענה ועזרה נפשית, זה דרדר אותם משמעותית. שנים היה לנו פה נהדר, ואז מגיע אירוע כזה. היו הרבה מקרים של בכי ודיכאונות. המנהלים החליטו הכול על דעת עצמם, ואף אחד לא רצה לקחת אחריות".

 יוסי דלבה ובתו סולי. "יום אחד מצאו אותו על הרצפה. זה הרגע שבו החלטתי למצוא לו דירה" / צילום: ענבל מרמרי

"בדיעבד חבל שלא פתחנו קודם"

אברהם בר דוד, יו"ר עמותת דיירי הדיור המוגן, הוא אמנם חסיד נמרץ של החיים במוסדות היוקרתיים האלה, אבל נתקל בלא מעט מקרים של דיירים מתוסכלים, וכעת מנסה למצוא פתרונות לסגר הבא. "היו מי שרצו לעזוב באמצע, כמה מהם אפילו שכרו צימר או הלכו לגור אצל הילדים, וחזרו לאחר תום הסגר. ברוב בתי הדיור המוגן לא היה אפשר ללכת אפילו את 100 המטרים המותרים.

"בימים אלה אנחנו בשיחות עם מנהלי הרשתות כדי להסיק מסקנות, למשל לאפשר לדיירים לשהות בקפסולה במקרה של סגר נוסף, כלומר עם עוד חבר או שניים".

מנהלי הרשתות, מצדם, חושבים שלמרות הכול דרי הבתים המוגנים היוקרתיים מרוצים. מיקי פרנס, מנכ"ל רשת בית בכפר, מספר: "קיבלנו מכתבי תודה אינסופיים. כמות הממורמרים ברשת שלנו לא עברה את ה-10%". וכשהוא מדבר על מרמור ברשת, הוא מתכוון לקיתונות שהופנו אליו בעקבות קמפיין ה"אפס קורונה". כך כתבה למשל בתו של אחד הדיירים: "מקסים לדעת שההון שאבא שלי משלם לדיור המוגן בית בכפר... משמש לקמפיין מכירות המתגאה בכלא הנוצץ בארץ. ארבעה חודשים נעלו שם אנשים עצמאיים, עם דירות פרטיות, בחלקם אנשים שעדיין עובדים. (הם) נותקו מהמשפחה ועדיין מנותקים, גם כשאזרחים אחרים בגילם מסתובבים חופשי".

היום פרנס חושב שאולי היה אפשר להתנהל קצת אחרת. "בשלב שבו הודיעו שחוזרים לבית הספר והאווירה בציבור הייתה שחרור ופחות הקפדה, נהיה יותר מסוכן. בהתייעצות עם המנהל הרפואי של הרשת, פרופ' רפי קרסו, ועם גורמים רפואיים נוספים, ובתיאום עם ועדי הדיירים, החלטנו שנכון לחכות עוד שבועיים. היום בדיעבד, חבל שלא פתחנו קודם, אבל את זה יודעים רק בדיעבד".

למעשה גם עכשיו, בעקבות ההנחיות של משרד הבריאות, לדיירים שלכם אסור לראות מבקרים, אלא רק לפגוש אותם מחוץ למתחם.
"נכון. משפחה זה שונה מטכנאי של תמי 4 למשל, שאותו אני אכניס. למה? כי מספר הטכנאים המגיעים לכל בית ביום הוא 15-10, אבל אם אני פותח לבן משפחה אחד, יגיעו אלפים. עם זאת, בכל בית יש פינת ביקורים חיצונית עם ספסלים ומכשיר חיטוי".

אז אמא שלי בת ה־83, שגרה בדירה שלה, יכולה להחליט בעצמה אם לארח טכנאי או את אחד הנכדים, והדיירים שלך, בני גילה ולא פחות עצמאים ממנה - ניטלה מהם החירות הזאת.
"אז יש לנו חיסרון, אבל הרבה יתרונות. אחת הסיבות שעשינו את הקמפיין, מלבד הרצון לבדל את עצמנו מבתי האבות, היא שהרגשנו שיש אוכלוסייה חדשה שמתעניינת, אנשים שהרגישו בודדים מאוד בתקופה הזאת. אצלנו היו אמנים ששרו למרפסות ואנשים שאמנם לא פגשו את המשפחות אבל נפגשו בלובי. אם קודם האמנתי בפתרון הדיור המוגן, עכשיו אני מאמין בו יותר. אני יודע שיש ציוצים שקוראים לזה כלא, אבל הרוב מרוצים".

"בסוף היום המחקרים והבדיקות מראים שהאלמנטים הכי חשובים אצל בני הגיל השלישי הם אינטראקציה ושמירה על סדר יום פעיל", אומר גולן רובינשטיין, מנכ"ל בית גיל הזהב, "ולכן הקורונה ממחישה עוד יותר את היתרונות בקהילת הדיור המוגן".

לדברי מוטי קירשנבאום, מבעלי מגדלי הים התיכון, "בדיורים האיכותיים היו אפס הדבקות. נכון שהדיירים היו חלק מהזמן סגורים ברחבי הפרויקט ואחר כך בדירות, מה שעורר אצלם בדידות ולחץ נפשי, אבל השקענו הרבה מאמצים בניסיון להקל עליהם, וקיבלנו מאות פניות תודה".

לא היו כאלה שכעסו שמחליטים עבורם?
"כשיש לנו 1,800 דיירים, אז יש ריבוי של דעות, אבל הרוב המכריע של הדיירים לא רצו לצאת החוצה ולהסתכן בהדבקה. גם כשהבתים נפתחו רוב הדיירים בחרו שלא לצאת. יש לנו מרחבים גדולים, חצר ופארק, ולא צריך לצאת. אבא שלי, בן 92, דייר אצלנו בגני תקווה, קם בבוקר, יורד להתעמלות כיסאות, משתכשך בבריכה, ובהמשך היום שומע הרצאות. אין לו מה לחפש בחוץ".

לאן לדעתך ילך המודל הכלכלי של הענף?
"הקורונה היא הזדמנות גדולה מאוד לדיור המוגן. מצב המבוגר אצלנו עדיף בהרבה מזה של המבוגר בקהילה. חזרנו היום לשווק בקצב שלפני הקורונה, ואני מניח שזה יתחזק כשאנשים ירגישו חופשיים לצאת מהבית".

אולם המכירות המיוחלות של רשתות הדיור המוגן לוט בערפל. בינתיים, כמו הרבה משקים אחרים, הם בהמתנה. "המכירות שלנו עצרו בתחילת מרץ", מספר עודד מור, מנכ"ל אחוזת ראשונים. "תהליך המכירה בדיור מוגן כולל סיור במקום, ומכיוון שסגרנו עוד לפני שהוכרז סגר, גם המתעניינים לא יכלו להגיע. היו לנו בצנרת דירות שכבר נמכרו, ו-75% מהרוכשים ביקשו להקדים את כניסתם כי ראו בזה הגנה. אבל בשוליים, לנוכח אחוז ההדבקות הגבוה בבתי האבות, היו כאלה שאמרו: רגע, פוס, אנחנו רוצים לשקול אם להמשיך בתהליך.

"דיור מוגן זה דלי שכל הזמן דולף מלמטה (כאשר דיירים הולכים לעולמם או עוברים למחלקות סיעודיות - ש"ל וה"מ) וצריך למלא אותו מלמעלה. לפני ארבעה שבועות פתחנו את השיווק ואנחנו מקבלים הרבה טלפונים של אנשים שחוו בביתם תקופה קשה מאוד".

אז בדלי שלך יש מחסור של שלושה חודשים. מה אתה עושה? הולך יותר לקראת הלקוחות החדשים?
"מודל התשלום בדיור המוגן ממילא עבר התאמות מתחילת הדרך (ראו מסגרת על מסלולי התשלום), והיום אנחנו אולי יותר גמישים במציאת פתרון כלכלי. אני מבין את הקושי של אנשים עכשיו ומשחק עם השמיכה. יש אנשים שמעדיפים סוג של הלוואה במקום פיקדון למשל. אני נוטה ללכת לקראת אנשים ויש לנו רצון שהבתים ימשיכו לעבוד".

גם ורדית מיכאלי, מנכ"לית אחוזת פולג, מעידה שמסלולי ההתקשרות הוגמשו מאוד, אבל מבחינתה אין ספק שפתרון הדיור המוגן הוא עדיין נחלתו של נתח מסוים באוכלוסייה. "אם בעבר מי שעשה עסקה כזו היה חייב למכור בית, היום אפשר לבחור מסלול אחר. אבל אין ספק שדיור מוגן זו לא דרך חיים שמתאימה לאדם מהמעמד הנמוך וגם לא לכל בן מעמד הביניים. אנחנו יכולים להיות גמישים במודל אבל בסופו של דבר חייבים להגיע לסכום שיאפשר לנו להמשיך לתת את מה שאנחנו נותנים".

הקהל האמיד ימשיך לרצות את הפתרון הזה?
"בני הגיל השלישי שבסיכון צריכים להבין שנושא שמירת המרחק הולך להיות מנת חלקם להרבה זמן. דיירים בקהילה גזרו על עצמם להישאר בבית, התלבטו אם לפגוש את הילדים. לדיירים שלנו היתה קהילה תומכת".

לעומתו טוען דרור פלנבאום, מנכ"ל דנאל סיעוד, כי השיפור בטכנולוגיות של ניטור רפואי מרחוק דווקא ישאירו את בני הגיל השלישי בבית. "הקורונה היא רק קטליזטור של המגמה שלפיה עדיף לאדם להזדקן בביתו. אנשים מכירים בזה הן בזכות טכנולוגיות המעקב מרחוק, הן בזכות התשתית החברתית - חוגים ושיעורים - שנעשית דרך הטלוויזיה בבית, והן בזכות המטפלים שמגיעים אליהם. אני חושב שעכשיו המגמה תתחדד ותואץ".

מנכ"ל משען: "לא התעללנו ולא הכינו"

דומה שלמרות התחרות ביניהם, מנהלי הדיור המוגן היוקרתי מאוחדים במבט המתנשא שהם שולחים לעבר רשת הדיור המוגן הגדולה ביותר משען, בבעלות ההסתדרות, שמונה 2,500 דיירים מוגנים ו-400 דיירים סיעודיים. עם 14 מתים מאז פרוץ המגפה במחלקה הסיעודית בבאר שבע - שגם עומדים כעת בבסיס תביעה נגדה - בפי רבים משען היא שם נרדף להידבקות בקורונה. המנכ"ל עמרי כהן טוען מצדו שבדיור היוקרתי חיים באשליות, בונים בכמויות, ולא מבינים שפוטנציאל השוק שלהם כבר התמצה. לטענתו, אגב, בסיפורים על לקיחת טלפונים לדיירי משען בבאר שבע "אין שום דבר שדומה למציאות".

חטפתם מכה תדמיתית. איך אתה מתמודד עם זה?
"אם ארצה לתלות את כמות מכתבי התודה וההערכה, כולל כאלה מהימים האחרונים, קיר שלם לא יספיק. אז יש תדמית. לא התעללנו או הכינו. קרה מה שקרה לאנשים בני 97-88 עם הרבה מחלות רקע בכל העולם. אנחנו בתפוסה של 90%, היו שניים-שלושה מקרים של עזיבות, וממש בימים אלה אנחנו משווקים בהצלחה יחידות דיור שאנחנו בונים ברמת אפעל. חוץ מזה, הסיפור הזה שם אותנו כל היום בתקשורת, שזה גם יתרון".

ומה אתה חושב יקרה למודל הכלכלי של דיור מוגן בעקבות הקורונה?
"קשה מאוד לפצח מה גורם לאדם מתפקד להיכנס לבית דיור מוגן. מדובר בכ-3% מבני הגיל השלישי, כלומר רוב בני הגיל הזה לא רוצים או לא יכולים מסיבות כלכליות או גיאוגרפיות. כיוון שהקורונה העצימה את הבידוד שלהם, הפן החברתי של בתי הדיור המוגן, ההרצאות, הטיולים, ההופעות, דווקא מצטייר כיתרון שימשוך יותר אנשים להיכנס. אבל לא יהיה מדובר במשהו דרמטי.

"לעומת זאת, יש תנופת בנייה - בונים בתי דיור מוגן חדשים במודיעין, בלהבים, בגני תקווה ועכשיו בראשון לציון מול הים - ומספר הדיירים לא יגדל. אותה הכמות בדיוק תתפרס על יותר בתים. זו לא בוננזה נדל"נית ואני לא רואה סיבה לגידול. התחרות מתגברת, והממוצע הארצי נשאר כמו שהוא. למה אין דיור מוגן מפואר באילת או בעפולה? זה עניין סוציו-אקונומי".

 הירידה במניות הדיור המוגן היוקרתי בתקופת הקורונה

"המשבר חשף מוסד טוטאלי"

ד"ר שרון אבידור מהתוכנית לפסיכולוגיה קלינית גרונטולוגית במרכז האקדמי רופין ופרופ' ליאת איילון מהחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן ערכו מחקר, שבו לקחו חלק 24 דיירים ב-12 מוסדות של דיור מוגן בתקופת הקורונה. "דיורים מוגנים מסוימים היו גמישים יותר ואפשרו לאנשים להסתובב במתחם, ולעומתם היו כאלה נוקשים יותר", אומרת ד"ר אבידור. "באותה המידה היו דיירים עם חוסן נפשי גדול יותר שציינו שהם שמחים שהם שם, ולעומתם היו כאלה שהעלו קונוטציות של כלא, של צינוק. היה מיעוט שהיה לו קשה במיוחד והביע חרטה על המעבר לדיור המוגן.

"מצאנו שבמקומות שבהם הוענקה תמיכה רגשית הייתה לה השפעה חיובית. במקומות שבהם זה היה חסר היו מי שהושפעו רגשית קשות. הבדידות היא דבר כל כך קשה ועל זה צריך לתת את הדעת. אי אפשר לסגור אנשים ולהסתפק בזה שלא יהיו נדבקים.

"במקומות מסוימים הגישה הייתה ממש פטרנליסטית והתגובה כלפי המחקר הייתה אגרסיבית מאוד, זה הרגיש ממש כמו השתקה. מלבד העובדה שהסגר נחווה כמהלך קיצוני, בעל השלכות קשות על מצב רוחם ועל התפקוד החברתי שלהם, מרבית הדיירים במחקר נותרו עם תחושה עמוקה כי קבלת ההחלטות נעשתה בפטרונות וללא דיאלוג עמם. בסופו של דבר המשבר הזה חשף שלצד מה שמציגים בקידום המכירות יש היבט של מוסד טוטאלי, שבו מצמצמים מאוד את האוטונומיה של הדיירים".

ד"ר עדו קאליר, מומחה לכלכלת זקנה מהקריה האקדמית אונו, סבור שלענף ייקח זמן להתאושש. "גיל התחלואה עלה בשנים האחרונות, ולכן גם הגיל הממוצע של כניסה לדיור המוגן עלה מאוד, ל־80. אנשים גם ככה נוטים לדחות את המעבר, ועכשיו בוודאי יותר. אין ספק שהדיור הזה הוא פתרון מתבקש - חברתית, כלכלית וביטחונית, אבל בגלל התדמית ייקח לביקושים זמן להתחדש".

ד"ר קפלן חושבת שמשבר הקורונה רק יעצים את הבנתם של בני הגיל השלישי שזה לא הפתרון האידיאלי עבורם. "ניהלתי במשך יותר מעשור בית דיור מוגן מהמפוארים בארץ (הבית הראשון של רשת עד 120). בהתחלה חשבתי לתומי שזה גן עדן עלי אדמות עבור זקנים, אבל במהלך השנים האלה כתבתי את הדוקטורט שלי על המקום עצמו, ותהיתי: אם זה כזה גן עדן, למה אנשים לא מרוצים?

"אנשים שם, אף שחלקו חיים עם 200 כמותם, הרגישו בודדים. היה לי תקציב לא מוגבל, הבאתי להם הכול, בחרתי צוות נהדר. אבל בסופו של דבר זה לא יכול להחליף בית. זה ארגון כוללני, ואנשים חיים על-פי כללים שקובע הארגון. הם מאבדים את היוזמה האישית והופכים תלותיים בלי להרגיש אפילו. אסיר שכל כך התרגל לכלא כבר לא יכול להתמודד עם חופש. ההגבלות הנוספות שהטילו עליהם הבתים האלה בתקופת הקורונה חושפות פתאום את הסוד עד כמה הם לא אדונים לגורלם".

 הגרונטולוגית ד"ר אביבה קפלן. "הגבלות הקורונה חושפות פתאום כמה הדיירים המוגנים לא אדונים לגורלם" / צילום: רפאל בן משה

"עסקה מורכבת עם פיקדון עצום שנשחק דרמטית"

מהם מסלולי ההתקשרות בדיור המוגן ומה צריך לבדוק לפני מעבר כזה

השחקניות העיקריות של הדיור המוגן הן רשת משען (9%), מגדלי הים התיכון (6%), אחוזת רובינשטיין (5%), בית בכפר (4%) ובית בלב (3%) ופאלאס (3%) של קבוצת עזריאלי. לדיור המוגן, בשונה מבתי אבות, נכנסים אנשים בתפקוד מלא, וכל בית שיש בו 250 דירות חייב בהקמת יחידה סיעודית.

על-פי הדוחות של מגדלי הים התיכון, רק 3.5% מאוכלוסיית בני ה-75 ומעלה מתגוררת בדיור מוגן מסוגים שונים (לא כולל בתי אבות סיעודיים), ושאלת מיליון הדולר של הענף, הבונה במרץ עוד ועוד בתים ויחידות דיור, היא אם מדובר בנתח שוק שיתרחב או שכולם ייאלצו להתחרות על אותם 3.5%.

הסכם ההתקשרות הקלאסי בין דייר לדיור מוגן כולל פיקדון של בין מיליון ל-2 מיליון שקל, תלוי בטיב הנכס ובמיקום, ותשלום חודשי של כ-8,000 שקל. מהפיקדון מקוזזים בממוצע 3% לשנה במשך 10-15 שנים - ובסיכום התקופה מדובר בכמעט 40%. עם העזיבה למחלקה הסיעודית או עם פטירת הדייר מוחזר לו או ליורשיו הסכום שנותר בפיקדון.
עם השנים נוספו מסלולים המיועדים למי שמעדיפים לא למכור את דירתם כדי לממן את המעבר. בהם כאלה הכוללים פיקדון מופחת שמקוזז לגמרי או איזון אחר בין גובה הפיקדון לתשלום החודשי.

התשלום למחלקה הסיעודית נע בין 14 אלף ל-18 אלף שקל לחודש. יש בתי דיור המאפשרים לדיירים לשלם מראש סכום חודשי גבוה יותר כדי להבטיח שאם יעברו לחלק הסיעודי לא יידרשו לסכומי עתק.

"אחת התלונות הנפוצות בענף הדיור המוגן היא על הפיקדון", אומר מנכ"ל אמון הציבור רונן רגב-כביר. "מדובר בסכומים גדולים מאוד שעוברים שחיקה דרמטית, כ-3% בשנה, והדייר גם נדרש לשלם מע"מ עליה. זה מעלה שאלות מצד דיירים. נוסף על כך, מדובר בעסקה מורכבת ויקרה מאוד וצריך לברר עד כמה ברור ההסכם ועד כמה מובנת נוסחת התשלומים. בכל הנוגע ליכולת ההתנסות התחרות עושה את שלה, אבל אני חייב לציין שדווקא בקורונה השקיעו הרשתות לא מעט כסף ומחשבה בהגנה על הדיירים.

"כשבוחנים דיור מוגן צריך לבדוק את התנאים המדויקים של המעבר למחלקה הסיעודית. בלא מעט מקומות הדיירים הפעילים לא רוצים אנשים מאוד מבוגרים לידם, ויכול להתעורר לחץ מצדם להעביר לסיעוד דייר שמתקשה אבל מסתדר עם עובד זר.

"נוסף על כך, ישנם בתי דיור מוגן שנראים מדהים, אבל המחלקה הסיעודית בהם היא קופסת גפרורים, ללא ציוד וללא מקום למבקרים. ממש קשה להאמין שמדובר באותו המבנה".