חקירות נגד שופטים ואמון הציבור – לחזור לשפיות ולענייניות

ההצעה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקירת ניגודי העניינים של שופטים זכתה בשבוע שעבר לתמיכה של 43 חברי כנסת. 54 חברים התנגדו וההצעה נפלה, אולם החרב המתהפכת של איום בחקירה פוליטית נגד שופטים, נשלפה מהנדן, ומופנית באופן ברור כאיום חדש על מערכת המשפט.

המהלך כולו עורר סערה פוליטית בגלל שהוא עומד בניגוד להסכם הקואליציוני של הליכוד וכחול לבן, והוא מקומם בגלל העיתוי, בעיצומו של גל שני חמור - רפואי וכלכלי עקב נגיף קורונה. אולם מעבר לסערה הפוליטית יש כאן עליית מדרגה בעימות ההולך וגובר בין גרעין קשה של פוליטיקאים, לבין מערכת המשפט הישראלי, ובראשה בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה.

בעימות הזה נשכח הציבור הישראלי, נעלמת הממלכתיות, ונרמס אמון הציבור בממשל ובחוק. ועדת חקירה פרלמנטרית שנועדה להיות כלי ממלכתי, ביקורתי חשוב, הופכת גם היא לכלי נוסף בניגוח ובאיום על שופטים באופן אישי, ועל המערכת באופן ממסדי. התוצאה היא בעצם ביטול המוסד החשוב של ועדת חקירה פרלמנטרית, והפיכתו לכלי פוליטי גרידא.

ההחלטה הזאת היא תמונת ראי של ההחלטה בוועדת ביקורת המדינה שלא להקים ועדת חקירה בנושא הצוללות. גם שם, הפך נושא ממלכתי בעל חשיבות ביטחונית, לאומית עליונה, לניגוח פוליטי, שתוצאתו ריקון מתוכן של מוסד החקירה הבלתי תלויה, העניינית.

במציאות הפוליטית השסועה, הפכו נושאי הביטחון הלאומי, כמו צוללות, ונושא שלטון החוק, כמו ניגודי עניינים של שופטים, שהם נושאי היסוד של החוסן שלנו כחברה, לאמצעי להשמצה, הסתה וניגוח גרידא, כאשר כל צד מונע בדיקה, חקירה והתמודדות עם הנושא המזוהה איתו וקרוב לליבו, מתוך ידיעה ברורה שהמהלך כולו הוא מוטה, פוליטי, ומסומן מראש.

זוהי סופה של הממלכתיות, ולבנה אחרונה בחומה של הניכור וחוסר האמון של הציבור. אותה תופעה ממש שאנו רואים בנוגע לטיפול של הפוליטיקאים במשבר הקורונה. ניתוק, התגוננות, כיסוי תחת, הטלת אחריות על האחר, וזריקת בוץ ואשמה על הציבור או על המתחרה הפוליטי. בלי שום ניסיון לגעת בשורשי הבעיה ולחדש את האמון של הציבור.

יתכן והדבר קשה כאשר מכהן ראש ממשלה שהוא נאשם בעבירות חמורות בפלילים, הזקוק לגיוס של כוחות פוליטיים נגד מערכות השלטון והמשפט שהוא עומד בראשן, תופעה קשה ומערערת, אולם האתגר שעומד בפני החברה הישראלית הוא גדול יותר משאלת ראש הממשלה.

האתגר הוא לחזור לשפיות ולהתייחסות עניינית, מקצועית, בשכל ישר ובהתאם לנורמות המשותפות לכולנו על המציאות. לא כל שאלה היא מפלגתית - פוליטית, ותוצאותיה של חקירה לא צריכות להיות קשורות לעמדות או השתייכות פוליטית, ודאי לא להיות מסומנות מראש.

יש מקום לבחון את פרשת הצוללות שמטרידה את החברה הישראלית שנים רבות, ויש גם מקום לבחון שאלות שקשורות להליכי בחירת שופטים, ההתמודדות שלהם עם ניגודי עניינים, וגם שאלות הקשורות לבקרה על קבלת החלטות בפרקליטות המדינה ובמשטרה. מערכות אכיפת החוק אינן עומדות מעל החוק וראויות לביקורת, בקרה, ושיפור מתמיד של נורמות העבודה בהן.

דווקא בנושא של ניגודי העניינים של השופטים קיים הסדר חדש יחסית וכללי אתיקה שחשוב שישמרו. יתכן וכדאי היה להקים צוות פנימי, במערכת המשפט עצמה, שיבדוק ויבטיח את עמידת המערכת בכללי האתיקה שמחייבים אותה.

אולם כל זה לא יכול להתרחש במציאות של צייד מכשפות, כאשר כל טענה הופכת לאיום, כאשר המניע לביקורת הוא לא ענייני אלא פוליטי או אישי. אנו זקוקים לחידוש של אמון הציבור במערכות שלנו, ולהצטרפותם של אנשים המוכנים לדבוק בגישה עניינית, מקצועית, ערכית גם במציאות פוליטית שסועה. 

הכותב הוא עו"ד, שותף מייסד בפירמה "קרניאל ושות'", מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה, לשעבר רקטור האקדמיה בצלאל ויו"ר ועדת תקשורת של לשכת עורכי הדין