השר פרץ מניח מלכודות עוני לעובדים חלשים מהפריפריה החברתית

עד סוף שנות ה-70 הייתה ישראל מעצמת טקסטיל, מסיבה פשוטה: מכסי מגן גבוהים מאוד, שהפכו את יבוא הטקסטיל מחו"ל ליקר מדי, וחייבו את אזרחי ישראל לרכוש מוצרי טקסטיל יקרים תוצרת הארץ. ממשלת מנחם בגין החלה בהפחתת מכסי המגן, תהליך שממשיך עד היום, ובעקבותיו עבר רוב הייצור למדינות שבהן כוח העבודה זול יותר.

לישראל אין היום יתרון יחסי בייצור טקסטיל, ולכן במקביל לירידה בהיקף הייצור בענפי ההלבשה והטקסטיל, חלה מגמה של צמצום מספר המועסקים בענפים האלה.

הנפגעים העיקריים ממדיניות הורדת מכסי המגן, הם תושבי הפריפריה. במשך שנים ביססה המדינה את עיקר התעסוקה בפריפריה על מפעלי תעשייה מסורתית, כדוגמת טקסטיל. העידוד-טיפוח המתמשך של התעשייה המסורתית יצר תלות של הפריפריה בענפים אלו. לכן, כאשר הותר לתעשיינים להעביר את הייצור לחו"ל, וליבואנים לייבא ביגוד בזול, החלו כאן פיטורים המוניים שפגעו בעיקר בתושבי הפריפריה.

מנגד, מצב הצרכנים השתפר משמעותית. לפי "איגוד לשכות המסחר" בין השנים 2000-2013 ירד מדד מחירי ההלבשה ב-23.4%, בעוד מדד המחירים הכללי עלה ב-30.8%. כלומר, ירידה ריאלית של 41.4%.

בשבוע שעבר הודיע שר הכלכלה עמיר פרץ כי "משרד הכלכלה בהנחייתי פועל מול משרדי האוצר והביטחון לגבש נוסח בדבר העדפת טקסטיל המיוצר בישראל עבור מערכות הביטחון".

לא ברור מהו "הנוסח" שעליו עמלים במשרד הכלכלה, שכן נוסח כזה כבר קיים ב"חוק הטקסטיל" משנת 2010. ואכן, ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט להאריך את תוקפו של חוק הטקסטיל, שהוא תיקון הוראת שעה על חוק תקנות חובת המכרזים (העדפת תוצרת הארץ) שנותן עדיפות של 50% ליצרן מקומי של טקסטיל במכרזי מערכת הביטחון.
כלומר, אם יצרן הודי מבקש מחיר של מיליון שקל, והיצרן הישראלי 1.5 מיליון - הישראלי יזכה.

החוק שעבר ב-2010, יצר מיד כ-1,000 מקומות תעסוקה חדשים בתחום הטקסטיל, שאין לנו בו יתרון יחסי, ולולא הסבסוד לא היה קיים בארץ. אבל החוק שיצר אלפי מקומות עבודה בטקסטיל, יצר מקומות עבודה רעים ובזבזניים, לא טובים למי שעובד בהם ולא טובים למשק.

וזה לא נגמר בזה. בנוסף לסבסוד באמצעות "חוק הטקסטיל", המפעלים זכו לסבסוד נוסף: היות שהמתפרות העסיקו בעיקר בנות מיעוטים, ערביות ודרוזיות, הן קיבלו סבסוד של כ-20% לשכרן, במסגרת "תוכנית 4.17" של משרד הכלכלה, המסבסדת שכר של אוכלוסיות מיוחדות.

אם נעשה חשבון, שלפיו המפעלים הישראליים הציעו מחיר הגבוה ב-50% ממתחריהם הזרים, הרי שעל הנייר יוצא שכמעט כל השכר במפעלים אלה מסובסד - גם דרך המחיר הגבוה וגם בסבסוד השכר הישיר.

כלומר, באותה מידה אפשר היה לרכוש טקסטיל תוצרת הודו, ואת הכסף שנותר לחלק לעובדות ללא תמורה. לא חבל לתת להן סתם לעבוד קשה? הרי יותר כדאי לנצל את הכסף ולהעסיק אותן בעיסוק שמועיל למישהו.

נניח שהיינו מסתכלים על הפרויקט המופלא הזה כהכשרה תעסוקתית שלהן. אז אמנם שילמנו את מלוא שכר העובדות לכמה שנים, אבל לפחות עכשיו הן כשירות לפעול בעצמן בשוק התעסוקה.

אבל בדברי ההסבר להצעת החוק ב-2015, כתבה שלי יחימוביץ': "יש להדגיש כי בתחום זה אין מוביליות תעסוקתית, ומי שמפוטר, מעבר לטרגדיה האישית הכרוכה בכך, וכריתת מטה לחמה של משפחה, הופך גם לנטל כלכלי על המדינה במקום לכלכל את משפחתו בכבוד. מדיניות זאת אינה הגיונית, מוסרית או כלכלית".

אז אני שואל אותך, השר עמיר פרץ, לשם מה ליצור עוד טרגדיות? למה לקחת ענף כושל, שאין בו היתכנות כלכלית, ליצור מצג שווא שיש בו פרנסה ראויה, ולבזבז לעובדות המסכנות שנים יקרות שבהן הן היו יכולות לרכוש מקצוע אחר? זוהי  מלכודת תעסוקתית - ממש כמו אלו שיצרה מפא"י.

ישנן עשרות דרכים אחרות לסייע לתעסוקה בפריפריה. לא צריך לבחור בזו שכנראה חופרת בור עמוק יותר לעובדות. 

הכותב הוא ד"ר לכלכלה, ומנכ"ל חברת הייעוץ סמקאי אסטרטגיה