מיומנה של בעלת עסק שנאבקת לשרוד: "הכל חרטא"

בימים אלו, כשחרב הפיפיות של סגירת העסק עומדת מעל ראשי בשנית, אני שואלת את עצמי במה שונה הגל הראשון מהגל השני?

בין הגל הראשון לשני התבגרנו, בני דורי ואני, אלה שהם בין ה-X ל-Y. יש לנו ילדים לא קטנים מדי, והורים לא מבוגרים מדי. אנחנו בעלי עסקים או שכירים, בעלי משפחות, מפרנסים ומתפרנסים. מעמד בינוני שכזה, "רצים את המרוץ", "חיים את החיים", בעלי דעה פוליטית, מעורבים ברמה כזו או אחרת, מצביעים, חושבים שמשפיעים, שומרי חוק ונשבעים אמונים. גדלנו תחת סט ערכים מסוים, שירתנו בצבא, שילמנו ומשלמים מסים, סיימנו תארים אקדמיים. ובין הגל הראשון לשני קרה לנו משהו. התבגרנו. וגילינו שהרבה ממה שגדלנו עליו הוא ערימה של חרטא.

גיליתי שערבות הדדית היא חרטא. כולם מפרגנים, תומכים ומרימים לצוות הרפואי בגלל המגפה, אלא שבימים כתיקונים אנו נותנים להם לעבוד 26 שעות רצוף. ביקור חולים אמור להיות מצווה, אבל היום מי שחולה והדביק בשגגה, עושים לו ולמשפחתו שיימינג בכל מסגרת אפשרית. אבל אני מבינה את אלו שכועסים - הרבה יותר קל להתמודד עם קושי כשיש את מי להאשים.

גיליתי שהלוואות בערבות מדינה הן חרטא. לעסק שלי, רק בן שנתיים ועדיין מוגדר "בהקמה", לא אושרה ההלוואה. אבל אני מבינה את הבנקים - הרבה יותר רווחי לאלץ את העסק הקטן לקחת הלוואה "רגילה" בריבית גבוהה יותר ובערבות אישית.

גיליתי שהמענק לעסקים לעזרה בהוצאות הקבועות הוא חרטא. בעלי העניבות במשרדים הגבוהים קבעו מנגנון חישוב פיצוי אשר פגע קשות בענף הספורט, שלא יכול להראות ירידה של 25% במחזור החודשים מרץ ואפריל, על אף שהיה סגור ומסוגר. אבל אני מבינה את פקידי רשות המסים - מאיפה יביאו את כל הכסף שבאמת מגיע לשלם לעסקים? כסף מגיע ממסים, וכשעסקים נסגרים אז אין מסים, ובלי כסף איך ירפדו מקבלי ההחלטות את כיסם ויעשו לביתם?

גיליתי שקבלת ההחלטות היא חרטא. דנים בממשלה על דרכים לעצירת שרשרת ההדבקה ומחליטים על הגבלות דווקא בענף הספורט, למרות שחדרי כושר, למשל, הם בעלי אחוז הדבקה מהקטנים במשק.

אבל אני מבינה את הממשלה - הם והעומד בראשם, חייבים להראות שהם מנהיגים אשר מקבלים החלטות כואבות, הם חייבים לשקף שהם נוקטים צעדים, נלחמים, ממגרים, משטחים, מחסלים וכמובן מנצחים. אור לגויים. הכי קל לסגור את מי שאין לו לובי חזק עם כיסים עמוקים.

גיליתי שהדמוקרטיה היא חרטא. מה זה משנה במי בחרתי? קיבלתי מה שקיבלתי. ממשלה גדולה ומנופחת, מנותקת ומסורבלת, עושה לביתה ולא לביתם של האזרחים. אבל אני מבינה את הנבחרים - הכוח נמצא במקום בו מקבלים החלטות, זו מהותה של הפוליטיקה, הכוח מסחרר. מבפנים, אפשר לייצג קבוצות אינטרסים, לקדם את רצונם ולזכות בתהילה ומחיאות כפיים, ואולי איזה תרומה קטנה. כשחרב הפיפיות נמצאת מעליי, והעסק שלי בסכנת סגירה, אני יודעת מה זה חרטא.

אני יודעת שלא יעזרו לי לכסות הפסדים, שלא יתנו לי הלוואות והחזרים, אני יודעת שקבלת ההחלטות אינה קשורה כלל ועיקר לבריאות הציבור, אני יודעת שאאלץ לשלוח הביתה, לחינם, עובדות שמפרנסות משפחות ואני יודעת שנבחריי מצפצפים עליי.

אני שואלת את עצמי, מה לעשות. למדתי להבחין בין טוב ורע, ואם אשאיר את הסטודיו לפילאטיס וריקוד פתוחים אני אתרום לכלכלה, לבריאות המתאמנים שמצביעים ברגליים, למערכת החיסון שלהם ולשקט הנפשי שהם צריכים, אמשיך לספק מקורות פרנסה ולהביא ערך אמיתי לסביבה גם במגבלות התקופה. כן, אולי אני אעבור על החוק. אלא שבין הגל הראשון לשני התבגרתי ולמדתי - ששלטון החוק לטובת הכלל - גם הוא קצת חרטא. 

הכותבת היא אמא של רומי ויעל, בעלת סטודיו לפילאטיס מכשירים ובית ספר לריקודים סלונים בחיפה. בעלת תואר ראשון במדע המדינה וכלכלה ושני במנהל עסקי