לאן נעלמה הברית בין היהודים לשחורים בארצות הברית?

קצת קשה להחליט אם להשתמש כאן בה"א הידיעה. האם "היהודים עשו חיל בפוליטיקה האמריקאית במאה השנה האחרונות", או "יהודים עשו חיל".

זה חשוב, מפני שזה ההבדל בין הישגים אינדיבידואליים להישגים קיבוציים. באתוס האמריקאי, היחיד הוא זה המועמד במבחן ועומד בו, או נכשל בו, לא הקבוצה.
היהודים באמריקה אינם מגיעים אפילו ל-2% של האוכלוסייה. ספק אם "הקול היהודי" הכריע אי פעם בחירות לנשיאות (אולי ב-1960, קנדי נגד ניקסון, אולי).

אף על פי כן, 9% של חברי הסנאט ו-6% של חברי בית הנבחרים הם יהודים. בבית הנבחרים, שבו יש רוב דמוקרטי, יהודים יושבים בראש חמש ועדות חשובות: הקצבות, תקציב, חוץ, משפטים ואתיקה. לא בסנאט, שבו יש רוב רפובליקאי, מפני שאין אף יהודי רפובליקאי אחד.

בבית המשפט העליון, שלושה מתשעת השופטים הם יהודים. ארבעה משמונת שרי האוצר האחרונים של ארה"ב היו יהודים (כולל הנוכחי). ארבעה משבעת הנגידים של הבנק המרכזי היו יהודים, והם כיהנו 39 מתוך 50 השנה האחרונות.

"במקרה יהודים"?

אפשר להוסיף עוד סטטיסטיקות כהנה וכהנה. אבל שאלת ה"א הידיעה אינה מרפה מאיתנו. האם זה הישג יהודי, או הישג של יהודים? האם אפשר להגיד על חתני השמחה וכלותיה שהם "ייצגו את היהודים", או שהם היו במקרה יהודים?

אני מודה, עצם ההעמדה היא פשטנית. על השאלה כמות שנשאלה אין ברירה אלא להשיב שהם "במקרה יהודים", מפני שבניגוד למשל לרוב השחורים בקונגרס, איש מן היהודים אינו מייצג מחוז בחירה עם רוב יהודי. כמעט מיותר להגיד שאין שום מדינה בארה"ב עם רוב יהודי. הם אומנם לא נבחרו בזכות יהדותם, אבל יהדותם גם לא עמדה להם לרועץ.

כמעט כל היהודים בעמדות בכורה פוליטיות שייכים למפלגה הדמוקרטית. היא ביתם הפוליטי הטבעי של היהודים לפחות מאז 1928. מאז, יהודים הצביעו ברוב עצום לטובת מועמדים דמוקרטיים לנשיאות (עם יוצא יחיד מן הכלל, ג'ימי קרטר ב-1980), גם כאשר המועמדים האלה נחלו תבוסה ניצחת.

תחת מטרייה אחת ב"קיץ החירות"

ההגירה היהודית הגדולה ביותר לארה"ב התרחשה ב-40 השנה שבין 1882 ל-1923. רוב היהודים בשנים ההן התיישבו בערים הגדולות של צפון החוף המזרחי ושל המערב התיכון. לימים, הנוכחות התפשטה דרומה ומערבה. כשצאצאי המהגרים התחילו להיבחר, הם עשו כן מבסיסים עירוניים מובהקים.

שם, באופן טבעי, הם נעשו חלק מקואליציה של מיעוטים אתניים ודתיים. הם מצאו את עצמם תחת מטרייה אחת עם קתולים מאיטליה, מאירלנד ומפולין - ועם שחורים, שהיגרו ממדינות הדרום במספרים גדלים. הם היגרו, מפני שברכו של האדם הלבן העיקה על צווארם: הם עונו, נרדפו והושפלו, וזכויותיהם נשללו.

היהודים נעשו בעלי בריתם הפוליטיים. כאשר התפתח המאבק לשיווי זכויות האזרח של השחורים, בשנות ה-50 של המאה ה-20, היהודים התייצבו בקו החזית. ֶחצי המתנדבים הצפוניים ב"קיץ החירות" של מיסיסיפי בתחילת שנות ה-60 היו יהודים, ושניים מהם נרצחו בידי גזענים לבנים; רב מפורסם צעד שלוב זרוע עם ד"ר מרטין לותר קינג על הגשר בסֶלמַה, אלבמה, ב-1965; יהודים נראו ונשמעו, כתבו ופעלו. ברית פוליטית אמיצה נכרתה.

היא עלתה לא פעם על שרטון. בסוף שנות ה-60 התחילה הקצנה אצל חלק מן השחורים, שהיו לה צדדים אלימים וגם אנטישמיים. בשנות ה-80, ביטויים של טינה ליהודים בקעו מגרונו של ג'סי ג'קסון, שניסה את כוחו פעמיים בבחירות המקדימות לנשיאות של המפלגה הדמוקרטית. בשנות ה-80 התחילה גם להיוודע האנטישמיות הקיצונית, השיטתית, העמוקה והוולגרית של המטיף המוסלמי לואי פאראקאן (השייך לזרם מוסלמי שולי לחלוטין, אבל כישרונותיו הרטוריים הנחילו לו אהדה החורגת הרבה מאמונה דתית).

למרבה הדאגה, התפתחה גם אסכולה של אנשי אקדמיה שחורים, שהפיצו תיאוריות נפסדות על היהודים, למשל שהם מילאו תפקיד מרכזי בסחר העבדים. אף על פי כן, הברית יכלה למחלישיה.

נפנוף שלום לאמריקה המוּכּרת

בסוף השבוע שעבר, צירוף מקרים רב סמליות הזכיר לנו שלזמן העובר יש תוצאות.
ביום ה' שעבר הוכרז ניצחונו של ג'מאל באומן, בבחירות מקדימות לקונגרס ברובע ברונקס של ניו יורק. באומן, מחנך שחור, מוסלמי, בן 38, הביס את אחד היהודים הבולטים ביותר בבית הנבחרים, אליוט אנגל, בן 70, המכהן שם מאז 1989, ועומד בראש ועדת החוץ של הבית. באומן שייך לאגף השמאלי הרדיקלי של המפלגה, זה המזוהה בייחוד עם אלכסנדריה אוקאסיו קורטס, צירת הקונגרס הצעירה ממחוז בחירה שכן.

ביום ו' שעבר מת ג'ון לואיס, אחרון המנהיגים הבולטים של התנועה לשיווי זכויות האזרח, "המצפון של הקונגרס", החבר השחור הבולט ביותר בבית הנבחרים. הוא היה בן 80.

אפשר להגיד על צירוף המקרים הזה שהוא ביטא את הדרמטיות של חילופי המשמרות. לואיס פינה את מקומו לבאומן. לואיס היה בעל ברית טבעי של ליברלים, ובכללם היהודים. באומן אינו מסתיר את מצעו החתרני. הקבוצה המתחזקת של רדיקלים סוציאליסטים, שאליה הוא שייך, מדברת בגלוי על רצונה להשתלט על המפלגה הדמוקרטית, ולהעביר אותה הרחק שמאלה. היא גם מתנגדת ליחסים המיוחדים של ארה"ב עם ישראל.

אכן, הזמנים משתנים. אין זה מספיק לחרוק שיניים, או לחפש ידידים רק מתחת לפנס הרחוב. נפנוף הפרידה לאליוט אנגל הוא אולי נפנוף פרידה ראשון לאמריקה המוּכֶּרֶת, וצעד נוסף בדרך אל אמריקה הרבה יותר מסובכת, הרבה יותר קשה לקילוף; אמריקה שבה ידידוּת וידידים לא יהיה עוד מובנים מאליהם.