כניסת ישראל לגל התחלואה השני, מבטאת בעיקר, שהמדינה איבדה את השליטה על המשבר. מרכזי המידע והידע, מערכי הבריאות והרפואה, ועדת כנסת לקורונה וקבינט הקורונה, כשלו בהשטחת עקומת התחלואה. הממשלה לא מצליחה לזהות בזמן אזורי פורענות, איטית מדי בתגובותיה, נטולת אסטרטגיית ניהול ברורה, רוויית פוליטיות בהחלטותיה, ומנוהלת בחוסר אונים, שמתבטא בזינוק של יותר מ-1,000 חולים ביום.
מדובר במשבר רב-ממדי, כשכל רכיב משפיע ומושפע זה מזה; וכשמנהלים משבר כזה ברמה לאומית, סביר שנקבל רזולוציות נמוכות מדי.
זה גם מסביר את הכשלים בניהול האבטלה, היחס לעסקים קטנים ובינוניים, הפיצויים והמענקים הלא-ברורים. וזאת, תוך העברת מסרים מתעתעים לציבור, ושיש במדינה מי ש רואה ב"סגר-מלא" כלי מרכזי להתמודדות עם המגפה. במצב כזה, אין פלא שסקרי ציבור מבטאים אמון נמוך בממשל.
מנגד, מערכי השליטה והניהול בקרב רשויות מקומיות יעילים ואפקטיביים הרבה יותר. המגע הישיר והיומיומי עם האזרחים הופך את הרשויות לשחקניות משמעותיות יותר מהממשלה.
ערנות הערים לצורכי התושבים היא ברזולוציה גבוהה. ראשי הרשויות מסמנים אזורים בסיכון לתחלואה גבוהה, אתרי עסקים ומסחר שהם עוגן כלכלי שחייב להישמר, בתי אבות ומבוגרים בודדים, שזקוקים למענה רפואי, נפשי וחברתי, הורים שמבקשים פתרונות לחזרה לעבודה, וגם התמודדות עם תחלואה בבתי-הספר, שהובילה לביצוע בדיקות אפידמיולוגיות מקומיות.
רשויות מקומיות מבינות לעומק את מרקם החיים העירוני ויש להן כלים יעילים למתן מענה. כך צוין בכנסת, שרמת אמינות התושבים ברשות המקומית גבוהה יותר מהשלטון המרכזי. השלטון המקומי התחזק מאוד בשנים האחרונות, וכושר הביצוע שלו עלה משמעותית. הרשות המבצעת הקלאסית (הממשלה) מפריטה ומעבירה שנים חלק גדול מפעילותה לשלטון המקומי, והפכה להיות בעיקר רגולטור וגוף מתקצב.
הדברים אמורים במיוחד לגבי 50 העיריות הגדולות והאיתנות, שרוב תושבי המדינה מתגוררים בהן. רשויות, שנהנות מאיתנות פיננסית, מתפקדות עם אנשי מקצוע מעולים בכלים מודרניים ויעילים, לעיתים יותר מהשלטון המרכזי.
המסקנה ברורה: עד שיימצא חיסון למגפה, האנושות תיאלץ לאמץ-לנהל שגרת חיים במסגרת הקורונה. לפיכך, יכולות מדינתיות "כבדות" של משבר לאומי לא רלוונטיות כאן. להיפך, הן מקשות מאוד. כי לא מדובר בפרק זמן ברור עם ממדי התמודדות מוגדרים היטב (צבאיים/רפואיים), אלא בשגרה דינמית, שתלווה אותנו עוד חודשים, ונוגעת בכל ממד בחיינו.
הגוף הכמעט יחיד שיכול לייצר התאמות שכאלה לצרכים המשתנים של האזרחים, הוא הרשות המקומית. בייחוד בשל השונות ברמות תחלואה, במאפיינים תעסוקתיים ובצרכים בין אזורים שונים במדינה ובין ערים עם גבול משותף.
הרעיון, למצוא מענים-פתרונות בשלטון המרכזי סופו להיכשל, משום שאין ביכולתו להכיר לעומק וברזולוציה גבוהה, את צורכי השטח, כמו רשות מקומית.
ערים שונות כבר הבינו את הכשל והן עוסקות במלאכה באופן כלשהו, אך עדיין אין התגייסות מלאה, שיכולה להתבצע רק לאחר שיוחלט כך בממשלה ובמרכז השלטון המקומי.
כאשר תהיה התגייסות מלאה ברשות, מגובה בסמכויות ובתקציבים, נוכל לראות תוצאות בזמן קצר יחסית.
אובדן השליטה והכישלונות בקרב מקבלי החלטות בממשלה, הפכו מאסימפטומטיים לסימפטומטיים. ולכישלון יש מחירים קשים.
אנחנו קוראים לראש הממשלה, לשרי הבריאות והפנים, ולעוד, לרתום לאלתר את העיריות לטובת המאבק להשטחת העקומה העירונית, ודרכה הלאומית, ולהבראת הכלכלה. העיריות המובילות יוכלו לסייע משמעותית וביעילות למשרד הבריאות בהשגת אתגר השטחת העקומה. זאת, לרבות איתור שרשרות הדבקה בערים וניתוקן-מיגורן.
יצירת ותכנון "איים ירוקים" המורכבים מרשויות שונות שמכירות את המרחב העירוני לפרטיו ולצרכיו, עשויים לשנות את המשוואה וליצר השטחה ארוכת זמן במחירים הגיוניים בקרב האזרחים, ותוך שיח מתמשך עימם.
אופיר פינס-פז, לשעבר חבר-כנסת ושר הפנים, יו"ר ומייסד המכון לחקר השלטון המקומי באוני' תל-אביב; עובד יחזקאל הוא יועץ אסטרטגי, יו"ר קבוצת ת.א.ר.א לייעוץ אסטרטגי, כיהן כמזכיר הממשלה בשנים 2006-2009
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
