הקורונה פוגעת בכולם, כולל בנשים – אז למה לא מחשיבים את עמדתן?

בימים אלה, כשאחוז החולים בנגיף הקורונה עולה ושוב ומאיימים עלינו בבידוד מקומי, ראוי להזכיר מה עבר עלינו, הנשים, מאז התפרצות המחלה ועד היום ומה כדאי שנלמד להמשך. מדווחים שונים של מוסדות רשמיים ושונים עולות כמה עובדות לגבי נשים בשלושה וחצי החודשים האחרונים:

נשים מתות פחות מגברים כתוצאה מהנגיף; רמת הנפגעות כלכלית בתקופת הקורונה גדולה מזו של נפגעים; (הן בהוצאתן לחל"ת הן ביכולתן לחזור למעגל העבודה). פגעה זו קשורה קשר ישיר למבנה התעסוקה המגדרי בישראל (למשל ייצוג יתר בכל מקצועות העיצוב והאירועים).

כמו כן, ראינו עליה חדה באלימות נגד נשים. אמנם גם בשנים קודמות סבלו נשים ישראליות מאלימות ואף נרצחו אולם הבידוד החמיר את האלימות מצד גברים אלימים ממילא והפחית את היכולת של הנשים להימלט מהמצב של אלימות גואה בתוך הבית או את היכולת לקבל עזרה מבחוץ - קרי להימלט (כמובן שהיא ולא הגבר האלים).

בנוסף, אחוז הנדבקות מהצוותים הרפואיים גבוה מזה של הגברים לאור העובדה שהן מהוות כ-70% מכלל העובדים במקצועות הבריאות והרווחה בארץ כמו ברוב מדינות העולם.

עוד ניתן ללמוד כי העבודה מהבית פוגעת בנשים יותר מאשר בגברים שכן הן האחראיות העיקריות בטיפול בילדים.

נשים עובדות, מטפלות יותר בקרובי משפחה מבוגרים או סיעודיים לעומת גברים עובדים. כשגובר הנטל של הטיפול בבית ובמשפחה, גוברת הסכנה שמעסיקים שנדרשים לקצץ, יעדיפו לוותר על נשים; כמו כן גובר הפער בנטל הנפשי והכלכלי בין נשים לגברים.

המורות נשאו ונושאות בנטל כבד וזכו, ועדיין זוכות, לבוז וזעם. מצבן של האימהות החד-הוריות היה קשה מאוד עוד לפני המשבר אך נעשה קשה יותר. המדינה לא קבלה כל החלטה לעבור את המשבר בצורה פחות פוגענית כלפי נשים. כלומר לא חשבה על הקצאת משאבים באופן מכוון ומודע לטיפול בילדים, בזקנים, בחולים או בנשים מוחלשות שהן הראשונות להיפגע.

אחוז הנשים מבין מקבלי ההחלטות נמוך מאוד ביחס לגברים, הן התהליך הכניסה למשבר הרפואי, בזמן ניהולו או בתהליך היציאה ממנו. ראוי לשוב ולהזכיר כי אין מדובר במלחמה אלא בנגיף אך גם כאן לא בודקים את התרומה האפשרית של הנשים והן נדחקות לשוליים, (ומוחזרות רק בעזרת צו משפטי), כשמדובר בענייני צבא ובטחון.

כל האמור לעיל נכון שבעתיים לנשים מבוגרות שחצו את גיל השישים, נשים ערביות, מהגרות עבודה ומבקשות מקלט שסובלות מאפליה, לא רק על רקע מגדרי;

על כל אלה למדנו מאמצעי המדיה השונים ולכן ברצוני להקדיש כמה מילים למקומה של המדיה ולייחודן רק לפן המגדרי. תהליך הייצוג של הקורונה נעשה בעיקר על ידי גברים. המומחים היו גברים (גבר בכל אולפן ובכל תוכנית לאורך כל היום - כל יום). זאת ועוד, בערוצי הטלוויזיה השונים מיהרו הכתבים באולפנים להפוך את שיח הבריאות בשיח צבאי ובכך אמצו את התפיסה הגברית השולטת. לא עוד מילים שנעות על הרצף החולי מחד גיסא ובריאות מאידך גיסא, אלא, דיכוטומיה שבצידה האחד מלחמה ובצידה השני ניצחון בקרב!, לצד שימוש במילים כמו סגר (מושג מכובס לעוצר). לא פלא שהפרשנים לענייני צבא למשל הפכו למומחים בענייני קורונה.

הנה שוב בימים אלה אנחנו שומעות קריאות המבקשות מאתנו לצאת להילחם בגל השני. אך הקורונה היא לא מלחמה, זו מגפה שמשפיעה על כל האוכלוסייה ללא הבחנה מגדרית. תהליך ההתאוששות כמו גם הערכות לגל הבא הוא אתגר אזרחי, שלא נוכל לו ללא שיתוף מלא של נשים בתהליך קבלת ההחלטות בכל תחומי החיים. 

הכותבת היא דיקנית ביה"ס לתקשורת, האקדמית נתניה