שחררו את המשק ממלכודת החל"ת, ועכשיו

מנגנון החל"ת כפי שבוצע בישראל, גורם יותר נזק מתועלת. משק במשבר זקוק לגמישות תעסוקתית כמו אויר לנשימה. כמו בפיזיקה, ככל שחומר פחות גמיש, כך גדל הסיכוי לשבר. תכנית של אחד או אפס - או שאתה בחל"ת לחודש מלא או שאתה עובד במשרה מלאה, אינה מאפשרת גמישות כלל.

התוצאה היא שהמדינה מעודדת אזרחים לאחת משתי אפשרויות: אבטלה או מעבר על החוק. כיום ישנם עסקים בישראל שהפסקת העבודה נכפית עליהם לאור ההגבלות הבריאותיות השונות. לעומתם, ישנם עסקים שהביקוש אליהם גבר משמעותית, לפחות באופן זמני. עובד שמקבל דמי אבטלה במסגרת חל"ת לא ימהר להתפטר מעבודתו על מנת לעבוד בעבודה זמנית, משתי סיבות: הראשונה היא שהוא עשוי לאבד את מקום עבודתו הקבוע, והשכר שיקבל בעבודה הזמנית עשוי להיות נמוך מהשכר שקיבל קודם לכן.

הסיבה השנייה והעמוקה יותר היא שאת השכר שהעובד מקבל בסיטואציה כזו, יש לבחון על פי האלטרנטיבה. למשל - עובד שהשתכר 10,000 שקל נטו לפני המשבר ובחל"ת מקבל דמי אבטלה של כ-7,000 שקל, גם אם ירוויח בעבודתו החלופית את אותו השכר בדיוק, הרי שמבחינתו הוא יוצא לעבוד בתמורה ל-3,000 שקל בלבד. זה, עוד לפני שהזכרנו את הצורך בשינוי מקצוע, ולא פעם בחירה בעבודה שעשויה להיות פחות נעימה ואטרקטיבית מהעבודה שהיה רגיל לה.

כך יוצא שבמקום שהמשק יתאים את עצמו למצב החדש, התוצר של המשק נפגע משמעותית, והמשק לא ממקסם את יכולת הייצור שלו.

אזרחים רבים אחרים, הזקוקים להשלמת הכנסה זו, עובדים במשרות שונות אשר אינן מדווחות לרשויות המס על מנת שלא לפגוע בזכאותם לדמי אבטלה. מלבד הנזק לקופת המדינה ולהעצמת ההון השחור, אזרחים נורמטיביים, שומרי חוק, נדחפים בעל כורחם להעלמת מס. אזרחים אלו כמובן לא בחרו להיות עבריינים, והם אינם חפצים לעבור על החוק, אבל הם מעוניינים לשמר את רמת החיים אליה הורגלו לפני שאיבדו את מטה לחמם.

שתי אפשרויות אלו מהוות מציאות אבסורדית אותה יש לסיים. גם החל"ת הזמני של אפריל-מאי יצר נזקים, אבל אותם ניתן לפטור כנזק נלווה קטן יחסית למהלך שהיה צריך לבצע מהר, על מנת לאפשר מרווח נשימה לעסקים ומועסקים. אלא שכאשר מציגים מראש תכנית המאפשרת חל"ת למשך שנה קדימה, כאן חובה לבחון את ההשלכות של מהלך כזה. וההשלכות הן קשות.

למנגנון החל"ת קיימת חלופה: לאפשר לזכאים לדמי האבטלה לעבוד בעבודה נוספת, בלי שדמי האבטלה יילקחו מהם. בדומה ל"חוק לרון" ביחס לקצבאות הנכים, יש לאפשר מנגנון הדרגתי המשמר את התמריץ לצאת לעבוד. כך למשל ניתן לקבוע שהרמה שממנה מתחיל הניכוי היא כאשר סכום המשכורת ודמי האבטלה ביחד, עולים לכדי המשכורת שהתקבלה טרם פרוץ משבר הקורונה. מעבר לסכום זה יחל ניכוי הדרגתי.

כך לא יתרגל אותו מובטל לא לעבוד, זכויותיו הפנסיוניות יישמרו, המדינה תרוויח מיסים מאותה עבודה, והתל"ג לא ירד, ואולי אף ישוב לקדמותו.

בעלי עסקים שרוצים להעסיק כח אדם איכותי שפוטר או שנמצא בחל״ת יוכלו לעשות זאת בעלות נמוכה יחסית, ובכך להעלות את הפעילות העסקית של המשק ולהגדיל את הכנסות המדינה.

בתקופה האחרונה עושה הרושם שקברניטי המדינה שכחו שתקציב המדינה בנוי לא רק מהוצאות, אלא גם מהכנסות. נדמה שאין תכנית עבודה מסודרת, אלא שכל בעיה שצצה זוכה להתמודדות מקומית ללא מחשבה לטווח ארוך. הפתרון המוצע יהפוך את המגמה. המובטל הופך ליצרן, גלגלי המשק יחזרו להסתובב, והמדינה תהנה מתשלומים שהיו נחשבים בכל מציאות אחרת כאבודים.

מדינת ישראל מפורסמת בכל העולם בזכות הגניוס היהודי-ישראלי והחשיבה מחוץ לקופסה, למרות איומים מבית ומחוץ. מדוע צורת החשיבה הזו נעלמה נוכח איום הקורונה? 

רועי וולף הוא דוקטורנט באוניברסיטת בר אילן, ויועצו לשעבר של יו"ר ועדת הכספים בכנסת. אמציה סמקאי הוא דוקטור לכלכלת עבודה, ומנכ"ל חברת הייעוץ סמקאי אסטרטגיה