האסוציאציות בלתי נמנעות: ראש ממשלה רב שנים, אשתו והילד (המאומץ) נחשדים באוסף של סעיפי שחיתות. ראש הממשלה מונע כל ניסיון רציני לברר את החשדות, ומחליף את ראש התביעה כדי לוודא שהחקירה לא תגיע לשום מקום. הוא מועמד לבסוף למשפט, ושנה ורבע אחר כך הוא מורשע על שבעה סעיפי אישום ומחויב לשלם קנס של 50 מיליון דולר (על משכורת שנתית של 90,000).
הוא יערער, והערעור עשוי להתארך חודשים רבים, אולי שנים. אבל אם יפסיד, מזומנות לו 12 שנה בכלא. הוא בן 67. אף אשתו עומדת למשפט.
זה קרה אתמול במלזיה, שרוב קוראי העיתון הזה אינם מרבים לעקוב אחרי הפוליטיקה שלה. חבל, אגב, מפני שהיא כשלעצמה מעניינת מאוד: ארץ עם רוב מאלאי מוסלמי ועם מיעוט סיני גדול מאוד, שהחליטה זה כבר להיות מדינת לאום, ולהעניק יחס מועדף לבני הרוב (ממשלתה נוהגת לגנות את ישראל בלשון חריפה במיוחד כמעט בכל עניין שהוא).
רכוש הציבור ורכוש השליט
ובכן, אף כי האסוציאציות מפתות מאוד צריך להקדים ולהטעים את ההבדלים. אנחנו מדברים כאן על אחת הגניבות הגדולות ביותר של הזמן המודרני, או לפחות מאז שארצות פחות או יותר מתוקנות התחילו להבחין בין רכוש הציבור לרכוש השליט.
תביעה, שהגיש משרד המשפטים של ארה"ב ב־2017 נגד השותפים לדבר עבירה (יש זווית אמריקאית של הלבנת כספים), העריכה את גודל הגניבה ב־4.5 מיליארד דולר. עוד קודם, ב־2016, התביעה הכללית של שווייץ העמידה את המספר על ארבעה מיליארד.
היו גם טובות הנאה פרטיות. היו תכשיטים יקרים לאשה, הייתה יאכטה באורך של מאה מטר (שנמכרה לאחר פתיחת ההליכים בסכום של 126 מיליון דולר, חצי המחיר המקורי); הייתה הפקדה קטנה בחשבון הבנק הפרטי, שעמדה על 680 מיליון דולר.
עיתוני יום רביעי במלזיה / צילום: צילום מסך
הוא אפילו לא הכחיש אותה, אלא רק טען שלא ידע את מקורה. הוא חשב שהיא באה ממשפחת המלוכה הסעודית, ונועדה למימון מפלגת השלטון. מדהים שהוא האמין, כי תירוץ כזה ירשים את בית המשפט.
כולם היו ראשי ממשלה: הוא ואבא והדוד
במלזיה התגלה ריקבונה של תרבות פוליטית שלמה. מפלגת השלטון, שנג'יב ראזאק הנהיג במשך שמונה שנים, שלטה במלזיה מיום עצמאותה, ב־1957. אביו היה ראש הממשלה השני. דודו היה ראש הממשלה השלישי. הוא היה ראש הממשלה השישי. יחד הם כיסו 17 שנה.
והבדל נוסף בין קואלה לירושלים: ההליכים נגד נג'יב התחילו רק לאחר שהוא נרדם על משמרתו, והניח למפלגתו להפסיד בבחירות, ב־2018.
אלה היו חילופי השלטון הדמוקרטיים הראשונים בתולדות מלזיה. הם היכו בתדהמה את כל המתבוננים, בייחוד את המפסידים. אלה האחרונים גמרו אומר שלא לחכות עד הבחירות הבאות. הם הצליחו להעביר די צירי פרלמנט לצד שלהם, כדי להפיל את הממשלה שהעמידה את נג׳'ב לדין. זה קרה ערב משבר הקורונה, בפברואר השנה.
עיתוני יום רביעי במלזיה / צילום: צילום מסך
אבל היה מאוחר מדיי לשבש את הליכי המשפט. לא שהממשלה החדשה נמנעה מלנסות: היא עשתה עסקה עם בנו (המאומץ) של נג'יב, חסכה לו בית סוהר, והרשתה לו לשמור יותר מחצי ביזתו. אבל השופט ששפט את נג'יב לא נרדם על משמרתו.
״העיקר שהוא הורשע״
מלזים שומרי חוק טפחו אתמול על כתפיה של מערכת המשפט. היא הפגינה הפעם עצמאות שלא ייחדה אותה בעבר. אין זאת אומרת שהעצמאות תאריך ימים. בין מומחים לענייני מלזיה שררה אתמול הסכמה, פחות או יותר, שנג'יב יזכה בערעור.
אבל, "יהיו אשר יהיו תוצאות הערעור, העיקר הוא שראש ממשלה לשעבר בארץ הזו הורשע על פשע, וזה תקדים משפטי", אומרת ברידג'יט וולש, עמיתת מחקר בקמפוס המאלזי של אוניברסיטת נוטינגהם, לעיתון 'פייננשל טיימס'.
עיתוני יום רביעי במלזיה / צילום: צילום מסך
אין צורך אלא להתבונן בעמודים הראשונים של עתוני מלזיה הבוקר. מפורסמים בצייתנותם ובפסיביות שלהם, הבוקר הם מעניקים לקוראיהם שיעור חסר תקדים על תפקידו של שלטון החוק בחיי ארצם.
פדרציה של 9 סולטנויות
המלזים פיתחו במרוצת השנים הרבה מאוד סבלנות כלפי המעמד הפוליטי. זו ארץ שבה נשמרו יותר מבנים פוליטיים מסורתיים מאשר במושבות בריטיות אחרות. בשעה שהודו ופקיסטן, למשל, ביטלו את כל המלוכות המסורתיות, מלזיה מוסיפה להיות פדרציה של תשע סולטנויות. אחת לחמש שנים, הסולטנים (המולכים אך אינם שולטים) בוחרים מלך. דרך ארץ בפני כוח, הנובע מייחוס משפחתי ומדם כחול, היא לחם חוקם של המאלאים.
לפחות עד לפני שנתיים, מלזיה התנהלה בתוך חוג קטן של בוסים ושל לוחכי פינכתם. עצם התפיסה של שימוש לרעה בכוח לא הצליחה לחרוג משיח סלונים. אפילו ערב הבחירות של 2018, משקיפים פוליטיים חשבו את ניצחון נג'יב לבלתי נמנע. הניסיון להעמיד את השחיתות במרכז מערכת הבחירות הצטייר כ"התנהגות אופיינית של אליטה, המנותקת מן ההמונים" (זה היה פחות או יותר הניסוח של מומחית מלזית אחת, שהתראיינה אז בבי.בי.סי).
אבל לאחר מעשה התברר שגם סבלנות הברזל של המלזים יכולה לפקוע.
צפונות לבו של פוליטיקאי מושחת
נג'יב הגיע לשלטון ב־2009. היה לו רעיון לא בלתי מעניין: להקים קרן השקעות, שתלווה הון עתק, כדי לממן פיתוח. הקרן נודעה עד מהרה בראשי התיבות MDB1.
צריך להגיד שמלזיה עשתה חיל במרוצת השנים. היא דילגה מארץ חקלאית ענייה, בזמן עצמאותה מבריטניה, אל מעמד של מדינה תעשייתית, עם מגזר נאה של טכנולוגיה עלית (תמ״גה ב־1960 עמד על פחות משני מיליארד דולר בשנה; בשנה שעברה הוא עמד על 365 מיליארד. ההכנסה השנתית לגולגולת עלתה מ־235 דולר ב־1960 ל־11,415 דולר בשנה שעברה). ממילא לא היה קושי לעורר עניין בין לאומי בבונדס של מלזיה.
האם נג'יב התכוון ברצינות לפתח את ארצו, או שחשב מלכתחילה על העשרת משפחתו? מי יידע את צפונות לבו של פוליטיקאי מושחת. אבל גם מושחתים רוצים להיטיב עם זולתם, לפחות מפעם לפעם. המאפיה הסיציליאנית תמיד התעניינה בצדקה וחסד, וגם נג'יב אומר להגנתו שהוא דווקא תרם ״14% לצדקה".
עיתוני יום רביעי במלזיה. בדרך כלל התקשורת המקומית ידועה בשמירתה על צייתנות ופסיביות. הפעם הם מעניקים לקוראיהם שיעור חסר תקדים על תפקידו של שלטון החוק בארצם / צילום: צילום מסך
ואם הוא התכוון לגנוב, האם באמת חשב על כל הקופה? קשה להיזכר אימתי פוליטיקאים נבחרים פיתחו תיאבון כל כך בלתי מוגבל. אני מצליח לחשוב רק על מובוטו ססה סקו, שהיה שליט ״זאיר״ (זה השם שהוא נתן לקונגו הבלגית לשעבר שנקראת כיום "הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו״). בתחילת שנות ה־80 דלף דוח פנימי של קרן המטבע הבינלאומית, שהתחקה אחר חשבונות הבנק שבהם מובוטו הלבין את גניבותיו. הסכום עמד על חמישה מיליארד דולר, פרי אשראי בין לאומי, שקונגו־זאיר קיבלה ב־15 השנה הקודמות.
הרמס־בירקין והיהלום הוורוד
הגניבה של נג׳יב הייתה הרבה יותר מתוחכמת, וכללה שותפים פעילים במערכת הפיננסית הבין לאומית. השותפת החשובה ביותר הייתה גולדמן־סאקס. נג'יב הטיל את משימת הגיוס והבזבוז על איש עסקים מלזי ממוצא סיני, ג'ו לו (Jho Low). הוא אגב השעיר לעזאזל, מבוקש גם בארה"ב וגם במלזיה, מתחבא כנראה בסין.
ג'ו לו שכר את שירותי גולדמן. דמי העמלה שלה היו 650 מיליון דולר, 10% מערך ההנפקה. הבנקאי שהופקד על ההנפקה, טים לייסנר, הודה אחר כך באשמתו, שיתף פעולה עם חוקריו, ונאלץ לוותר על 43.7 מיליון דולר. גם נאסר עליו למצוא פרנסה בניירות ערך, אבל אולי אין צורך לדאוג לו. הוא נשוי לאשת העסקים הבין לאומית המצליחה, הדוגמנית לשעבר וכוכבת הטלוויזיה קימורה לי סימונס.
לפני שנעלמו, מיליארדי הדולרים שלייסנר סידר לג'ו וג'ו סידר לנג'יב שימשו בין השאר לרכישת יצירות אמנות (נג'יב ואשתו רחשו חיבה לפיקאסו), למוצרי מותרות (המשטרה מצאה בבית הראזאקים 284 תיקי יד יקרים כולל הרמס־בירקין, הנמכרים באתר הרשת של החברה בסכומים שבין 3,000 ל־10,000 דולר התיק; תכשיטים, כולל יהלום ורוד (!) מלוריין שוורץ, שערכו 27 מיליון דולר); ולנדל"ן (שלושה בתים, בניו יורק, בלונדון ובבוורלי הילס, בערך של 17.5 מיליון דולר עד 36 מיליון).
גולדמן נקנסה במיליארדים: שני מיליארד לממשלת ארה"ב, 2.5 מיליארד לממשלת מלזיה. האומנם זה מספיק? הייתכן שאחד מעמודי התווך של המערכת הפיננסית יהיה המוציא לפועל של קנוניה מסמרת שיער וחובקת עולם, ויורשה להמשיך אחר כך לעשות עסקים לטובת בעלי המניות שלו?
ומה יהיה על מלזיה עצמה? האם היא תצליח להפיק את הלקחים, ולא להרשות עוד לאוליגרכיה פוליטית להונות אותה ולשדוד אותה?
כמובן, אין סיבה להחיל את השאלות האלה על מלזיה בלבד. מלזיה, אם תרצו, היא משל על מצב האדם.
_________________
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
