מי יכול לסלק את האלמנה מהבית

שני פסקי דין שניתנו לאחרונה מעלים בעיה כואבת ושכיחה: אלמנות מנישואין שניים, אשר אין להן זכויות בעלות בבית שבו חיו עם בן זוגן המנוח, נדרשות על ידי היורשים לפנות את הבית שבו חיו עשרות שנים, גם אם אין להן מקום מגורים משלהן. על אף הנסיבות הדומות המתוארות בשני פסקי הדין, בעוד שבפסק הדין שנדון בבית המשפט האזרחי נפסק כי האלמנה תצא מהבית ללא כל זכויות, בפסק הדין השני, שנדון בבית הדין הרבני, ניתנה לאלמנה זכות מגורים לכל חייה.

בפסק הדין האזרחי, אישה מוסלמית חיה עם בעלה בבית, אותו רכש לפני נישואיהם, במשך 27 שנה, וכשהלך לעולמו, הוא הוריש את הבית לאחייניתו, והאלמנה נותר חסרת מדור ורכוש. תביעת האלמנה לקבלת זכויות בבית על פי חוק יחסי ממון נדחתה, ובית המשפט קבע שאף לא מגיעים לה פיצויים עבור הפקעת רישיון המגורים שהיה לה בחייו של המנוח, כלומר סילוקה מהבית.

בית המשפט אמנם ציין בחוסר נוחות מסוימת, שייתכן שמדובר בפסק דין קשה בתוצאותיו עבור נשים בחברה הערבית המסורתית, המצויות מראש בעמדה מוחלשת, שאינה מאפשרת להן לצבור רכוש וזכויות עצמאיות מחד, ומצד שני אינה מגנה על הסתמכותן על המשך מגורים בבית הבעל לכל חייהן, במיוחד במקרים בהם לא נפל סכסוך בינן לבין הבעל. עם זאת, בסופו של יום החליט בית המשפט לדבוק במשנתו של בית המשפט העליון, על פיה יש להכתיב נורמה אחידה לכלל המגזרים ללא אבחנה בינהם. לכן כפי שנשים הגדלות בחברה מערבית מודרנית אינן זכאיות לזכויות מדור מיוחדות מעבר לזכויות הכספיות שצברו, כך גם הנשים בחברה הערבית המסורתית.

הפתרון שהציע בית המשפט עבור נשים אלה הוא חינוך החברה הערבית ליצור מנגנון בתוך מוסד הנישואין להסדרת בעיה זאת מראש, אך מדובר בציפיה אירונית, מנשים המוגדרות כמוחלשות, להצליח להביא לשינוי המוסד המסורתי לטובתן. האירוניה גדלה עוד יותר נוכח העובדה שנורמה אחידה זאת, עליה מדבר בית המשפט האזרחי, אינה קיימת במציאות ממילא, מאחר שלאלמנות יהודיות קיים נתיב תביעה נוסף לזכויות מגורים בבית הבעל המנוח, וזאת על פי ההלכה היהודית בבית הדין הרבני. לכן בעוד שהאלמנה המוסלמית הושלכה מביתה על פי פסק הדין של בית המשפט האזרחי, באותו זמן ממש פנתה אלמנה יהודיה לבית הדין הרבני, וקיבלה ממנו הגנה מקיפה.

גם במקרה זה כמו בסיפורה של האישה המוסלמית, מדובר באישה מוחלשת, אשר נישאה בנישואיה הראשונים לאדם שכבר היה נשוי בעבר, וחיה עימו בבית שהביא עימו לנישואיו, במשך 16 שנה. עם זאת מצבה של האלמנה היהודיה היה שפיר יותר מזה של המוסלמית מלכתחילה, מכיוון שיש לה מקורות כלכליים משלה, לרבות חסכונות וקצבאות המספיקים למחייתה. על אף דברים אלה, בפסק דין המתפרש על פני לא פחות מ-171 עמודים, שוטח בית הדין הרבני את משנתה המורכבת של ההלכה היהודית בנושא מדור אלמנה, ומגיע למסקנה כי האלמנה רשאית להמשיך להתגורר בבית השייך לבעלה המנוח, על אף שהזכוית הקנייניות בו עברו ליורשיו.

לאלמנות שמוצאות עצמן ללא הגנה זאת, חשוב לדעת כי הן יכולות בכל זאת ליהנות מהגנות חלקיות שמעניק חוק הירושה האזרחי. על פי חוק זה, מי שערב מות המוריש גר עמו בדירתו, בין שהמוריש היה בעל הדירה ובין ששכר אותה, רשאי להמשיך לגור בה שלושה חדשים נוספים, או ששה חודשים נוספים אם הוא בין היורשים. לאחר חודשים אלה הוא רשאי להמשיך לגור בה בתשלום דמי שכירות ליורשים, שיקבעו על ידי בית המשפט.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה, בעלת אתר בנושא