"כולם פה בשבילך ולטובתך", אמרה השופטת לנאשם בבית המשפט הקהילתי

"ספר לי איך אתה מרגיש ומה שלומך", מבקשת השופטת אבירה אשקלוני מהנאשם, גבר גדול וקשוח למראה. הנאשם, ידיו משולבות על חזהו, ממלמל משהו מתחת למסכה. "דבר בקול", מבקשת השופטת. "אני נלחם לחיות", אומר הגבר שהוריד את המסכה לסנטר, "כל רגע ורגע זה מלחמה ואני כבר לא יודע איך להצליח… באמת, קשה מאוד ויש הרבה חרדות".

"סבלנות", עונה השופטת, "ואתה תראה שדברים יסתדרו. כולם פה בשבילך ולטובתך". "עשרים שנה אני יוצא ונכנס ואף אחד לא שאל אותי מה שלומי", מתרגש הגבר. "לתובעת יש משהו להוסיף?", שואלת השופטת. "כן", אומרת התובעת: "תהיה חזק". "ניפגש בעוד שבועיים", מסכמת אשקלוני.

מהלך הדברים הזה חזר על עצמו שוב ושוב ביום שני בבוקר באולם 602 בחלק הישן של בית המשפט הקהילתי בתל אביב. המסך הגדול בפינת החדר אומנם אתחל את עצמו שוב ושוב, וריבוע כחול קטן נודד ברחבי המסך ומכריז "אין קליטה", אבל חוץ מהמסך, בית המשפט הקהילתי שחזר לפעול באותו הבוקר אחרי שביתת העו"סיות היה המקום עם הכי הרבה קליטה שהייתי בו.

בית המשפט הקהילתי פועל כפיילוט מאז תחילת 2015 ומתמקד בשיקום במקום בכליאה. מגיעים אליו נאשמים חוזרים, כאלו שזו לא העבירה הראשונה שלהם ובדרך כלל עם יותר מתיק אחד פעיל. מהרגע שהם בתוכנית, הם כבר לא נאשמים אלא "משתתפים" שזוכים לטיפול וליווי צמוד של עו"ס וקציני מבחן. מלבד דיון פעמיים בחודש, מסייע בית המשפט למשתתפים ומטפל בכל הצרות כצרה אחת; התיקים, החובות, ההתמכרויות, החורים בשיניים והשליטה בכעסים. רובם מגיעים על עבירות סמים, רכוש ואלימות במשפחה. בית המשפט הקהילתי מטפל רק בעבירות השייכות לבית משפט השלום. כלומר, לא כולל רצח, עבירות מין, נשק ושחיתות או עבירות במסגרת ארגון פשיעה. במילים אחרות: לכאן מגיעים השבורים. התהליך מסתיים בהחלטת שופט או שופטת אחרי כשנה וחצי ולאחר שהמשתתפים עברו את כל שלבי התוכנית.

כיום, התוכנית מגיעה אל סוף שלב הפיילוט והמדינה אמורה לקחת את מקום הג'וינט (שמפעיל אותה בשיתוף בתי המשפט, משרדי המשפטים והרווחה, המשטרה והרשויות) בניהול הפרויקט שעובד כבר בששת המחוזות בישראל. נראה מה יהיה עם זה.

***

לפעמים זה נראה ממש מוזר, לא דומה בשום דבר לדיון בבית משפט רגיל. לדוגמה, הדיון הראשון עם משתתף חדש נקרא "דיון Wellcome" והוא נפתח בסיבוב שמות בין כל המשתתפים: "אני הסנגורית שלך, נעים מאוד", "שלום. אני התובעת, בוקר טוב", "אני השופטת, שיהיה לך בהצלחה". המשתתף, שעומד קרוב לשופטת ולא מאחורי דוכן נאשמים, נראה מעט המום. סיפרו לו מה הולך לקרות, ועדיין נראה שהוא מחפש מצלמה נסתרת.

הכללים: אין ראיות ואין הוכחות. הנאשם מודה, לוקח אחריות ומתחיל בתהליך. קצין המבחן (עו"ס בהכשרתו) יערוך תסקיר עומק על חייו - חובות, משפחה, תעסוקה, פנאי, בריאות וכו'. "אנחנו נבנה לך תוכנית הוליסטית ונעזור לך", אומרת אשקלוני, "אם תסיים את התוכנית לא תקבל עונש מאסר. ועכשיו", מוסיפה השופטת, "אני צריכה את הטלפון שלך". הנאשם ההמום שולף את המכשיר. "אני צריכה רק את המספר שלך", אומרת אשקלוני, "שנוכל להיות בקשר".

***

שביתת העו"סים, ולפניה הסגר הגדול, הותירו רבים מהמשתתפים תלויים באוויר. חלקם נפל חזרה להתמכרויות (שניים מהמשתתפים נכשלו בבדיקות השתן שלהם כשהייתי שם), שניים לא הגיעו. אחרים חזרו לדפוסים רעים. אחד-אחד הם מספרים את סיפורה של השביתה כפי שהיא נראית מהצד השני, הצד שסובל.

כל מה שחסר במדינה אפשר למצוא בחדר 602. פה מקשיבים לאנשים ומאמינים להם, לא דנים לחומרה על טעויות עבר, ולא שופטים על סמך מראה, מעמד חברתי, קעקועים או צלקות. פה אנשים משתפים פעולה מרצון ולא מפחד, מתוך אמונה בטוב שבאדם.

***
מוקדם לומר אם התוכנית עובדת. מאז שנפתח, עברו בבית המשפט הקהילתי כאלף משתתפים (בישראל כ-9,000 אסירים פליליים סה"כ). כ-240 סיימו בהצלחה, קצת פחות מזה לא השלימו את התוכנית, וכ-500 עדיין משתתפים. לפי הג'וינט, נגד 89% מהמשתתפים שסיימו בהצלחה לא הוגשו כתבי אישום חדשים - מספר טוב. בסביבות 50% מאלה שנכלאו חוזרים שוב לכלא, אולם הפיילוט לא פועל מספיק זמן, כך שקשה למדוד את השפעתו לטווח הארוך. לפי מנהלי הפרויקט, גם הנושרים לא חוזרים לכלא באחוזים גבוהים.

הפרויקט הוא לא רק משקם אלא גם כלכלי. המדינה מוציאה כ-17 אלף שקל לחודש על כליאת אסיר אחד. תעשו את החשבון. העלות הממוצעת למדינה של אסיר חוזר, מהסוג של המשתתפים בתוכנית, היא 3.1 מיליון שקל לכל החיים למדינה, לפי שב"ס. לעומת זאת, עלות בית משפט קהילתי למאה משתתפים בשנה: 2.7 מיליון שקל בלבד.

התהליך, שמערב יותר גורמי מקצוע ושעות דיון (יותר מ-20 דיונים לכל תיק, לעומת דיון או שניים בהליכים רגילים) נראה יקר ואיטי, ועדיין זול יותר מכליאה. בטח אם מכניסים למשוואה את סיכויי הפשיעה החוזרת (רצידיביזם), ואת העובדה שחלק נכבד מהמשתתפים מגיעים עם כמה תיקים שמאוחדים להליך אחד - עוד חיסכון.

לפעמים, הרוחות מתלהטות. "הבטחתם לי שתהיו האבא והאמא שלי", זועק גבר כבן 60, "הבטחתם! אבל כלום - רק נזקים עשיתם לי!", הוא מטיח ערימת ניירות על שולחן השופטת. הצוות נותן לו כמה דקות לשחרר את זעקתו: "אמרתם תביאו לי אח גדול אמרתם, אבל אני לבד! אתם יודעים מה זה להיות לבד בעולם?".

שקט סמיך עוטף את בית המשפט ואני מנסה לענות לעצמי על השאלה: האמת, לא יודע, מעולם לא הייתי לגמרי לבד בעולם. "תנשום", מבקשת אשקלוני. "אני רוצה לסיים את התוכנית", אומר הגבר ויוצא כועס מהאולם.

אחריו מגיע אלכסנדר. "היה קשה בשביתה", הוא אומר, "בלי הטיפול, בלי הקבוצות והתמיכה. אבל הסתדרתי". "רגע!", אומרת השופטת, "אני רואה שמחר זה יום ההולדת שלך. מזל טוב, שתהיה שנה טובה יותר וקלה יותר". צוות בית המשפט מצטרף לאיחולים ואלכסנדר, בן 30 ומשהו, שכבר ראה יותר מאולם דיונים אחד מבפנים, מתרגש.

התיק האחרון שלנו להיום, אומרת השופטת, הוא של אבי, האיש והחיוך. "אני רק רואה אותך, השופטת", אומר נאשם חייכן במיוחד, שלפי ההקשר אני מבין שיש לו בעיה חמורה מאוד של שליטה בכעסים, "ויש לי שמחה בלב".