במשבר הקורונה המדינה דואגת לעצמה, אבל לא דואגת לאחרים

בית המשפט העליון הציב השבוע מראה מול פניה של הממשלה כאשר פסל את תעודת המחלה הגורפת שהוציאה נציבת שירות בריאות הציבור מכוחה עובדים השוהים בבידוד ביתי, עקב חשש להדבקות בנגיף הקורונה, הוגדרו כ"חולים" הזכאים לתשלום דמי מחלה על חשבון המעסיק.

חוק דמי מחלה מחייב את המעסיק לספק לעובד, שאינו מסוגל לעבוד בשל מחלה, כיסוי ביטוחי מוגבל בזמן. לצורך הזכאות חייב העובד להציג תעודת מחלה מקופת חולים, ולשם כך עליו לעמוד לבדיקה רפואית. התעודה שהעובד מציג היא אישית ושמית, והמעסיק רשאי לערער עליה על ידי דרישה לביצוע בדיקה רפואית מטעמו. בתי הדין לעבודה קבעו, במספר מקרים, כי תעודות מחלה שהוצגו על ידי עובדים, במסגרת שביתה ובאופן מתואם - הן תעודות לא תקפות, שכן העובדים לא חלו אלא ניסו להפעיל לחץ על המעסיק.

תעודת המחלה הגורפת שהנפיקה המדינה לא דרשה כי השוהים בבידוד ייבדקו אצל רופא, שהרי הם אינם חולים. המדינה ניסתה לטעון כי העובד המבודד הוא "חולה סטטיסטי" ולכן כמוהו כעובד חולה. בית המשפט העליון דחה את הטענה מנימוקים רבים. הנימוק הראשון והמעניין מכולם היה המוסר הכפול של המדינה: בהסכם הקיבוצי שחתמה המדינה עם ההסתדרות הכללית, בסמוך לתחילת משבר הקורונה, הוצאו מרבית עובדי המדינה לחופשה בתשלום. באותו הסכם ערכה המדינה - כמעסיק - אבחנה בין עובד בבידוד לבין עובד חולה. בג"ץ מבקר את המדינה, אשר בכובעה כמעסיק ידעה להפריד בין חולה אמיתי לבין מבודד, אבל בכובעה השלטוני היא יצרה זהות ביניהם. בהמשך לכך מציין בג"ץ, כי מדובר באבחנה לא סבירה משום שבימים כאלו "כולנו חולים סטטיסטים".

בשורה התחתונה נפסק, כי גם בימי מגפה חלים העקרונות המשפטיים המקובלים. עובד בבידוד לא נמצא בביתו כי הוא חולה, אלא מכוח צו שלטוני שכפה עליו ריחוק. משכך, המדינה לא הייתה מוסמכת לחרוג מהחוק ולגלגל את התשלום בגין ימי הבידוד על המעסיקים.

מתוך התחשבות בעובדים שהסתמכו על התעודה, ביטולה נושא פני עתיד (30.9.20), כך שעובדים לא יצטרכו להשיב כספים שקבלו מהמעסיק בגין ימי הבידוד. על בסיס הכוונה למתן הטבות ממשלתיות לעסקים פרטיים, נמנע בג"ץ מלחייב את המדינה להשיב למעסיקים דמי מחלה ששולמו על ידם. מאחר שאין בהכרח חפיפה בין הזכאות של מעסיק להטבות מהמדינה לבין ההוצאה הכספית שהוציא בגין דמי מחלה לעובדים בבידוד, ברור כי מעסיקים רבים נדרשו להוצאת חינם, בשל מעשה חסר סמכות של המדינה.

לא ניתן להשתחרר מהמחשבה המדאיגה, שמרבית מהצווים והתקנות שהותקנו על ידי המדינה או שריה בתקופת הקורונה, לא הגיעו לבחינה שיפוטית. הנזק הכלכלי שנגרם למעסיקים בשל תעודת המחלה הפסולה, הוא מזערי ביחס לנזק שנגרם למשק כולו. המסקנה העיקרית מפסק הדין היא שהמדינה דואגת לעצמה, אבל לא דואגת לאחרים. 

הכותבת היא מומחית לדיני עבודה, מייסדת משרד עורכי הדין רובין שמואלביץ ובין היתר מייצגת את "גלובס"