למה המדינה רוצה לשלוח יד עמוק לתוך החיסכון הפנסיוני שלנו?

המשבר הכלכלי שנוצר בעקבות התפרצות וירוס הקורונה והמאמצים האדירים וחסרי התקדים להילחם בהתפשטותו, יוצר אתגרים אדירים לכלכלה הישראלית, כמו לכולן. הצורך האדיר במתן סיוע לרבים שאיבדו את מקור הכנסתם ולהניע את המשק, מוביל להוצאת כספים ממשלתית חסרת תקדים, ולעתים בעייתית כשלעצמה, כשגורמי הממשלה מחד, ובעלי חברות מאידך, מנסים להכניס מתחת לאלונקה גם את הציבור הפרטי, ובהקשר זה - את החיסכון הפרטי, ואפילו הפנסיוני.

למהלך הזה עלול להיות השלכות אדירות על האדם הפרטי, שיורגשו כבר היום, אבל לא רק. ברור שפגיעה בעתיד העובדים, גם החלשים שבהם, זה כבר לא טאבו - ומזה יש להיזהר. גם אם החיסכון הפנסיוני הוא באר מזומנים אדירה ונגישה, ראוי להתייחס אליה בחרדת קודש וכאמצעי אחרון ולא ראשון. ולא בטוח שההבנה הזו מחלחלת טוב מספיק אצל קובעי המדיניות. מדוע אנו חושבים כך?

1. שינוי תפיסה בעולם הפנסיה

ראשית, התחום הפנסיוני בישראל חווה התפתחויות אדירות ב-25 השנים האחרונות. בתקופה הזו עבר המשק תהפוכות אדירות מעולם מובטח וברור לעולם חסר ודאות ותנודתי. זה קרה לא כמקשה אחת, אלא תוך הפרדה בין אוכלוסיות שנבדלות ביניהן בגיל, בשנת התחלת העבודה ובמקום העבודה.

הציבור עבר מעולם פנסיוני שהתבסס על הבטחת זכויות פנסיוניות כנגזרת של השכר של החוסך רגע לפני יציאתו לגמלאות (בעולם של שכר עולה וללא פיטורין), לעולם פנסיוני צובר - שבו ההכנסה בתקופת הגמלאות היא פועל יוצא של הכסף שמוזרם לחיסכון בפועל והתשואה שנצברת בגינו לאורך השנים וללא שום הבטחה שנגזרת מהשכר האחרון או הגבוה שקיבל אותו חוסך.

אי שם באמצע הדרך, המדינה עשתה עוד מהלכים ובראשם הפיכת החיסכון הפנסיוני לחובה, תחילה עבור השכירים ולאחר מכן גם עבור העצמאים. על פניו מדובר בצעד מבורך, שבצורה פטרנליסטית מכריח את הציבור להיערך לזיקנתו מבעוד מועד. אבל, כך נראה, ככל שהחיסכון הפנסיוני הפרטי הופך לכוללני הוא גם מקל על המדינה לשחרר מחויבות ולהתנער, אי מתי בעתיד, מהתפקיד שלה כגורם שמספק ביטחון כלכלי מינימלי לציבור, דרך קיצבת הזיקנה של ביטוח לאומי.

וזה לא חשש בעלמא. בצד דיבורים על כך שביטוח לאומי לא יוכל לספק בעתיד את מה שהוא מספק היום (ושלא מספיק לצרכים של רבים), עוד קודם למשבר הקורונה ואתגריו התקציביים האדירים, המדינה עצמה מעלה על סדר היום את האפשרות לשנות ולהפחית את מידת המעורבות שלה בתחום, למשל, דרך האג"ח המיועדות או הפחתת הטבות המיסוי שניתנות לחוסכים (הרי למה לתמרץ את הציבור לחסוך לפנסיה דרך הטבות המס אם הציבור חייב לחסוך בכל מקרה?).

כלומר, עוד קודם למשבר הקורונה נראה היה שאנו בדרך לשינוי נוסף בעולם הפנסיוני, ולשחיקה נוספת של המטריה שהמדינה מספקת לחוסכים. ואז הגיע המשבר החריג בכול קנה מידה, שבאמת משנה סדרי עולם.

2. כללים חדשים ומהלכים מעוררי מחלקות

וכך אנו מגיעים לאחד האספקטים שעולים לא אחת כפתרונות אפשריים, מתוך מכלול רחב של מהלכים, לפיו יש לשנות את הכללים הנהוגים ביחס לחסכונות לטווח ארוך של הציבור, כמו למשל באמצעות מתן האפשרות לציבור למשוך כספים לא נזילים מקרן ההשתלמות, במשיכה מוקדמת, מבלי שהדבר ייחשב כאירוע שמחייב תשלום מס. המהלך  אושר השבוע בוועדת הכספים בכנסת.

אך לא רק זאת, לאחרונה עלתה לסדר היום הצעה נוספת לבחינת ואולי צמצום בפועל של הפקדות העובדים לפנסיה, שאותה עלה לא אחר מאשר הבנק המרכזי (שככל הידוע כבר הורדה מסדר היום בשל מה שגורמים בשוק רואים כחשש בבנק המרכזי מהתגובה הציבורית לכך).

במסגרת ניסיון להפחתת עלויות למעסיקים עלה רעיון שנועד לפטור את המעסיקים מלהפריש לתקופה של כשנתיים עבור הפנסיה של עובדים המשתכרים שכר נמוך של 6,500-7,000 שקל לחודש (כשבנוסף דובר לאחרונה גם על הפחתת שכר המינימום במשק). זאת, במטרה למנוע פיטורים של עובדים אלה.

לשני המהלכים האלה - זה שקרה וזה שירד מעל סדר היום - משמעויות רבות, החל מפגיעה בחוסכים (כל אחד בהתאם למוצר בו הוא חוסך את כספו), דרך תיקוני חקיקה נדרשים ועד בעיות תפעוליות שונות. לגבי כולם, הפחתת הפקדות או הפסקתן מביאה לזה שיהיו לנו פחות כסף או זכויות בגיל הפרישה והמשמעות היא קיצבה נמוכה יותר בעשרות ואף במאות שקלים לחודש בכל תקופת הגמלאות.

אך לא רק זאת, יש אפשרות שבכל מהלך שכזה - אם יחזור לשולחן - יביא לפגיעה בכיסוי הביטוחי של החוסך למקרה מוות או נכות יפגע - ואם חס וחלילה יקרה אחד מהאירועים האלה, החוסך לא יהיה מבוטח בכלל או שיהיה זכאי לפיצוי נמוך יותר.

בכל אופן, גם אם ההצעה של בנק ישראל בנושא זה אינה על הפרק, נראה כי בימים אלה נשקלים גם רעיונות שמשמעותם פגיעה בחסכונות הציבור, גם אם מדובר באוכלוסיות החלשות יותר.

3. יש כאלה שרוצים להמשיך להפריש

בהקשר זה יש לציין כי ישנם מעסיקים במשק, שמבינים את הנזק הגדול באי-המשכת העברת דמי הגמולים לתוכניות הפנסיוניות ומבקשים להמשיך את ההפקדות עבור עובדיהם - גם אם הם שוהים בחל"ת.

אך לרצון זה קיים מכשול, פעולה זו מביאה לחיוב במס של העובד הואיל והמעסיק לא משלם לו שכר באותה תקופה. ההסתדרות, נציין, פנתה כבר מספר פעמים לאוצר על מנת לתקן זאת ולאפשר את העברת דמי הגמולים גם לעובדים בחל"ת, ללא חיוב מס. אך דווקא הצעד הזה שבא לעודד חיסכון ולשמור על העובדים נתקל בסירוב עיקש, מצד המדינה, שהובילה לאחרונה, כאמור, שינוי מהותי גם כן שמאפשר משיכה מוקדמת מקרן השתלמות לא נזילה גם ללא תשלום מס.

4. לא תמיד משתלם למשוך את הכסף

מנגד, מהזווית הפרטית של החוסך: זה בסדר להשתמש בעיתות משבר בחסכונות. גם בכאלה שצבועים כחסכונות לטווח בינוני וארוך, ושבימים כתיקונם עדיף לא לגעת בהם. אחרי הכול, ימים אלה רחוקים מלהיות ימים שגרתיים, והכסף שנחסך הוא כסף ששייך לחוסך. לכן גם כדאי לספק לו גישה מיידית אליהם בימים אלה. אבל יש לזכור שההחלטה על שימוש בכספים אלה צריכה להיות החלטה של החוסך עצמו, וראוי שהמדינה לא תכוון לשם במכוון.

אך גם אם מוצדק למשוך כספי חיסכון בימים אלה, אין לעשות זאת בקלות דעת. צריך לא לרוץ ולמהר ולפדות את החסכונות, בין אם מקרן ההשתלמות או מרכיב הפיצויים או מכל מקום אחר, וזאת משום שלמשיכה של כספי חיסכון, בטח כזה שזוכה להטבות מס, יש מחיר אדיר. מחיר של אובדן הקרן והתשואה העתידית שתיצבר בגינה לאורך השנים, ושיהיה קשה לשחזר בדרכים אחרות. כל זאת בעולם שבו המדינה מפחיתה בקביעות את האחריות שלה לגבי הביטחון הכלכלי של הפרט - וכשיש סימני שאלה על היכולת של ביטוח לאומי להמשיך ולספק גם בעוד עשור או שניים את קצבת הזיקנה הנמוכה יחסית שהוא מספק כיום.

כלומר, מדובר בנטילת הון עתידי לטובת צרכים נוכחיים ומיידיים. לדבר שכזה יש השלכות שכדאי מאוד לבדוק. אבל, טוב עושה המדינה כשהיא מספקת לציבור גישה קלה ומהירה יותר לחסכונות שבסופו של יום שייכים לו.

5. החיסכון עלול לעלות ביוקר 

לסיום, כבר מהימים הראשונים של המשבר נראה כי במדינה רוצים שהציבור יפתור את הבעיה בעצמו. זה קורה בעיקר דרך הפניית הציבור להלוואות נוספות. בהקשר זה, הקפאת תשלומי החזר של הלוואות כמוהו כלקיחת הלוואה חדשה, שתגדיל את ההוצאה החודשית להחזרי חובות של משק הבית או של החברה מתישהו בעתיד.

עתה היא גם שוקלת כניסה לחיסכון הפנסיוני שלו וחזרה לאחור בחשיבות של החיסכון הזה.

השילוב של השניים יכול ליצור מעמסה כבדה מדי וארוכת טווח על הציבור הרחב שלא תמיד מודע למשמעויות הכלכליות.