חייבים לשתף את הציבור בקבלת החלטות, במיוחד בעת משבר

המחאה הציבורית הפכה להיות, במידה רבה, בתקופה האחרונה גם פני ההתמודדות עם נגיף הקורונה וחלק בלתי נפרד ממנה. מבין הביקורות-המחאות שנשמעו, בלטה הטענה שההחלטות לא מעשיות, לא מתאימות לצורכי המציאות, ומנותקות מחיי המעשה של האזרחים.

הביקורת משקפת את הטענה, שקבלת ההחלטות נעשתה בלא שיתוף מספק של הציבור, ומוכיחה עד כמה חשובה שמיעת הציבור "בשטח", בחיים, בכל נושא ודיון שבהם מתקבלות החלטות הנוגעות לציבור.

כך למשל, הקשבה של הציבור עצמו, הייתה עשויה למנוע את פארסת סגירת המסעדות. זאת, אם מקבלי ההחלטות היו מבינים את הקושי העצום הטמון בסגירת מסעדות בסוף-שבוע, והמשמעות בין סגירה לאלתר ביום שישי לסגירה מתוכננת-הדרגתית יותר. כך גם לגבי התלמידים: שיתוף ההורים והמורים היה ממחיש את הקושי במתווה הלמידה בגני הילדים ובכיתות הנמוכות בקפסולות בחלק מימי השבוע, באופן שמנע מההורים לחזור לעבוד, ומהמשק לשוב לפעילות מלאה. דברים שמחדדים את הצורך בהכנות המעשיות הנדרשות.

גם הטענה, שהמתווה שנכפה על מגזרים שונים אינו ישים, ממשיכה לעלות. למשל, ביחס להצעה לאפשר הופעות בידור במתחמי דרייב-אין, כדי לתת מענה לעולם התרבות; כך גם ביחס למתווה להפעלת הרכבת, שאינו אפשרי תפעולית. הפער בין החיים למדיניות, שיכול היה להיפתר באמצעות שיתוף אמיתי של הציבור ניכר גם בתוכנית "מגן אבות ואימהות", שקבעה להוציא מהבתים קשישים/ות חולי קורונה.

המדיניות אולי הצליחה (בנתוני התחלואה), אך גרמה לריחוק אנשים ממשפחתם, ולביקורות קשות על הניכור שיצר הדבר עבור החולים הקשישים שנעזבו. כעת, נוכח המחדל והקשישים שמתו בודדים, נוטה משרד הבריאות לפתיחת מחלקות קורונה בבתי-האבות, ולא בידודם. שמיעת הקשישים ומטפליהם הייתה מונעת זאת.

ההכרח לשיתוף משמעותי של הציבור, והמחיר שגובה היעדרו בהחלטות הממשלה ומשרדיה, ידוע ואינו חדש. דוגמה לכך היא החלטות ממשלה המגלמות מדיניות כללית, שאינה מביאה בחשבון את צורכי הציבור שאליהן מופנית המדיניות. כך עולה מהביקורת המתמדת על יחס מפלה לאזרחים ערבים, על אי-הפניית משאבים מספקים ומתאימים לצרכיהם, וכפועל יוצא האלימות הגואה בחברה הערבית.

כך עולה גם מהביקורת על אי-הקצאת משאבים מתאימים ואי-גיבוש מדיניות מובנית למלחמה באלימות - הגואה ומתגברת - נגד נשים. להבדיל ובהקשר אחר, כך גם המדיניות לאורך השנים ביחס למתמחים ברפואה, המלינים כי קביעת שעות העבודה והתקנים, נעשו ללא שיתופם ואינם מתאימים לאינטנסיביות ולעומסי העבודה. שיתופם היה מביא לפתרונות ממוקדי צורך, ומונע שחיקה מתמשכת. גם אם אין מדובר בפתרון קסם, השיתוף היה מסייע לפתרונות במסגרת הניתנת.

והדוגמאות אינן רק ברמת המדיניות. כך למשל, בשנת 2016 סירב משרד הבריאות לקלוט קבוצת רופאים שעזבו את בית-החולים הדסה שערי צדק (מחלקת המטו-אונקולוגית ילדים). שמיעת הרופאים שביקשו להישאר כמקשה אחת, על חשיבות שימור המחלקה, וכן הורי הילדים שעמדו על חשיבות הרצף הטיפולי במסגרת מחלקה, הייתה עשויה למנוע פגיעה בילדים ועוגמת נפש רבה.

הטעם לשיתוף הציבור הוא פרקטי ומועיל, בבחינת מומחיות "חוכמת ההמונים", ובהנחה ששיתופו יוביל לשיפור ההכרעות, להתאמתן לציבור-מגזר שאליו מופנות, ולהגברת שיתופי-הפעולה. שיתוף הציבור הוא מוסרי-דמוקרטי כי מדובר בקבלת הכרעות שלהן השלכות-רבתי עלינו.

ולגבי הקורונה, רק שיתוף עמוק, קשוב ומהותי של הציבור, הכללי והרלבנטי, יאפשר התמודדות יעילה עם המגפה. שיתופו ושיתוף-פעולה מצידו הם התרופה האמיתית להתמודדות עם הקורונה ואין בלתם. 

הכותבת היא עורכת-דין, ד"ר לפילוסופיה (משפטים) ובעלת תואר ראשון במדע המדינה, מאוניברסיטת תל-אביב