בג"ץ הבוגדת: נדרש אקטיביזם כדי להביא לפריצת דרך מול בתי הדין הרבניים

החלטת בג"ץ הקודמת שלא להתערב בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול בפרשת "הדירה-בגידה", בניגוד לצפיות של המצדדים בבג"ץ שמרני יותר, לא הפכה את מדינת ישראל ליהודית יותר או דמוקרטית פחות, אם לכך התכוונה השרה לשעבר איילת שקד כאשר קידמה מינויים של שופטים שמרנים, כחלק ממהפכת הנגד לשלטון בג"ץ. אבל היא כן ביססה באופן עמוק יותר את האוטונומיה ממנה נהנים בתי הדין הרבניים הדנים ע"פ הדין הדתי מתוקף סמכותם, גם כאשר התוצאות של אותה עצמאות ממנה הם נהנים, מותירות ערכים כמו שוויון וחירות מאחורי מפתן דלתם. ושוב, החומות בין הדין הדתי ופסיקת ההלכה לערכים המוסריים הגלומים במשפט האזרחי, נעשות גבוהות עוד יותר, גם במקרים בהם היה ניתן למנוע זאת באמצעות התערבות בג"ץ.

אכן מדובר בהחלטה מטלטלת שאני מקווה שתהווה תמרור אזהרה שלא ישכח במהרה, גם אם בדיון הנוסף, שהתקיים אתמול (ג') בבג"ץ, היא תתהפך. זו החלטה שהיא ציון דרך למהפכה "ההפוכה" העומדת לפתחינו ומאופיינת ב"הימנעות" ובדרישות סף גבוהות להתערבות בג"ץ, וגם היא עלולה לחסל את מעט ההתערבות של בג"ץ בדין הדתי, הקיימת כבר עתה.

זה לא סוד שבאין ערכאת ערעור על בית הדין הרבני הגדול, בג"ץ עשוי לשמש ככתובת היחידה לערעור על פגיעה בנשים בבתי הדין. אך בניגוד לפנייה לבית המשפט העליון כערכאת ערעור, פנייה לבג"ץ צריכה לעמוד בכללים נוקשים של חריגה מסמכות או פגיעה ברורה בכללי הצדק הטבעיים על ידי אחת מהרשויות - רף כמעט בלתי עביר המקשה מאוד להעמיד את בית המשפט העליון כמגן אמיתי וכגוף ביקורת על הפסיקה המהותית של הדין הדתי.

וזוהי למעשה הסיבה שרוב העתירות המוגשות כיום כנגד בית הדין הרבני נדחות, ולא בגלל שאינן מוצדקות.

כך לדוגמה "בגידה" כשמה כן היא, גם בעולם האזרחי, יכולות להיות לה השלכות על זכויותיו הרכושיות של הבוגד, בפרט אם הללו מבוססות על הכוונה בשותפות.

הבעיה היא כאשר כפי שקורה בדין הדתי, להשלכות של בגידה יש תוצאות רק כלפי צד אחד - הנשים. שם, כש"הבגידה" הופכת למכשיר מפלה, זהו בדיוק המקום בו היה נדרש כי בג"ץ המבקש לחתור לערך השוויון, יראה לעצמו חובה, ואף כזכות, להיות אקטיביסט ולהתערב.

הלכות בית המשפט העליון, בפרט כאשר עוסקים בהתפתחות כמו "הלכת השיתוף" בין בני זוג, שמטרתו הענקת זכויות ברכוש לבין הזוג שאין לו כנגד זכות הקניין של בן הזוג שיש לו, הינו מעשה סוציאלי בעל ערך חברתי חשוב. הדאגה שבן הזוג שאין לו, לא יצא ממערכת נישואים של שותפות רבת שנים בידיים ריקות. זהו הכיוון המוסרי אליו צועד המשפט הישראלי. בפרט על רקע העובדה שבעולם בו אנו חיות, הגברים הם העשירים יותר, המרוויחים יותר ובעלי הנכסים, ודחיית עקרון השיתוף פוגע קודם כל בנשים.

לאמיתו של דבר, בתי הדין הרבניים מעולם לא קיבלו את ההלכה שבנושאי רכוש הם צריכים לפסוק על פי הדין האזרחי. אומנם, הם בלעו את הצפרדע מחשש לפגיעה בסמכותם ואכן ענייני הרכוש יצאו מתחום שיפוטם. אך בפועל, גם אם כמו במקרה הנוכחי, בית הדין עורך מצג של דיון אזרחי, בתי הדין מעולם לא השלימו עם העובדה שהם צריכים לפסוק בהתאם לדין ולפסיקה האזרחית. כפי שאחד הדיינים התבטא בפסק הדין עצמו.

ואכן רבים מהדיינים כלל אינם מכירים את החוק והפסיקה האזרחית, וכך או כך, רעיונות של איזון משאבים שוויוני ממשיך להיות זר למערך השיקולים שלהם.

המגמה של בית הדין שאינו מכיר מלכתחילה בפגיעה בסמכותו לדון לפי הדין הדתי בלבד בענייני הרכוש, מביאה ברבים מהמקרים לדרוש את הסכמת הצדדים לדון בהתאם לחוק האזרחי ולפסיקה כתנאי מקדים לדיון, במקרה הטוב, ובמקרה הרע להימנעות מלקבל החלטות בכלל, וזאת מבלי שבתי הדין שקלו ברצינות לוותר על סמכותם לדון בעניינים אלו.

הימנעות בג"ץ מהתערבות בפסיקת "דירה-בגידה" מנציחה למעשה גם את הדרכים היצירתיות של בית הדין, שמסוות היטב את העובדה כי הוא מעניש רק נשים כאשר הן "בוגדות" וגם את דחייתן של תפיסות העולם החברתיות של בית המשפט, שאינן רואות בהענקת זכויות רכושיות על בסיס עקרונות של צדק חברתי, כ"גזל" הצד החזק.

מה שנותר כעת הוא לקוות כי הביקורת הציבורית והשכל הישר יעשו את שלהם, ויניעו את בית המשפט העליון להתערב במקום שבו התערבותו נדרשת מתוקף היותו מגן הצד החלש, ומבטא את עקרונות השוויון והחרות במשפטנו. 

הכותבת היא עו"ד, פעילה בנושאי דת ומדינה ומייצגת בתחום זכויות נשים