ארה"ב מתקרבת לבחירות: האם לשוק ההון יש סיבות לדאגה?

עם התקרבות הבחירות לנשיאות בארה"ב יעלה מדד הפאניקה בשוקי ההון בישראל ובארה"ב. יש כמה נושאים שמעניינים את המשקיעים, כמו למשל, אם ייבחר סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן, המועמד הדמוקרטי לנשיאות, מה יהיה יחס הממשל שלו לענקיות הטכנולוגיה? או מה תהיה מדיניות המיסוי וההשקעות של הממשל הבא, או ההשלכות של התוכנית "הירוקה" של ביידן?

הדאגות האלה משותפות למשקיעים בישראל ובחו"ל, אבל למשקיע הישראלי יש עוד דאגה אחת: האם כניסתו של ביידן לבית הלבן משמעותה גם הרעה במצב הביטחוני והדיפלומטי של מדינת ישראל? האם אנו עלולים לראות לחץ אמריקאי מאסיבי על ישראל והידרדרות ביטחונית, בדומה למה שהיה אחרי הסכם הגרעין עם האיראנים? האם עלייתו של ביידן היא איום לישראלים?

אף שאינני יודע כמובן מי יזכה בבחירות לנשיאות שייערכו ב-3 בנובמבר (ואין איש שיודע: שלושה חודשים זה הרבה זמן במונחים פוליטיים), רצוי להוריד את מפלס הפאניקה: נשיא אמריקאי אדיש לישראל, אפילו טיפה עוין, לא יהיה אסון אסטרטגי. להפך: נשיא דמוי ברק אובמה בבית הלבן הוא אולי בדיוק מה שישראל צריכה בשביל לשדרג את המעמד האזורי שלה עוד יותר.

הרי מה הביא מלכתחילה לשיפור היחסים בין ישראל לבין איחוד האמירויות? מה הביא להעמקת הקשרים האסטרטגיים בינינו לבין ערב הסעודית? ההתרחקות של ארה"ב ממדינות אלה בתקופת כהונתו של הנשיא אובמה. אובמה התרחק ממדינות המפרץ והתקרב לאיראן במטרה ליצור מאזן כוח חדש במזרח התיכון - מאזן כוח שבו הוא קיווה שמדינות המפרץ ילמדו "לחלוק" את המזרח התיכון עם האיראנים.

הסכם הגרעין, הסרת הסנקציות, העלמת העין מהטרור - כולם נעשו מתוך חישוב אסטרטגי, ושגוי להחריד, שאם ארה"ב תתרחק ממדינות המפרץ ותעזור לאיראן לעמוד על רגליה, שלום קר או לפחות מלחמה קרה יהיו במזרח התיכון במקום האנרכיה הנוכחית בו. ההתרחקות של האמריקאים ממדינות המפרץ הביאה אותן בעל כורחן להתקרב למדינה היחידה שמסוגלת ומעוניינת לפעול נגד איראן - ישראל. ישראל ייחודית במזרח התיכון ביכולת הצבאית המתקדמת שלה, באיבה שלה לאיראן ובחוסר העניין שלה להפוך להגמון אזורי.

בניגוד לרוסיה או לסין, ישראל יכולה ומוכנה לפעול בכוח נגד האיראנים. עם האמריקאים בחוץ, ריאד ואבו-דאבי נאלצו להתקרב אל ישראל. אובמה, בניסיון שלו להנדס מחדש את האזור, עזר רק להעלות את ערכה של ישראל.

חידוש הסכם הגרעין ייטיב עם ישראל

נשיא חדש שינסה להתקרב לאיראן רק יחזק את מעמדנו. אם ביידן ינסה לשוב להסכם הגרעין, הוא ירחיק את מדינות המפרץ. הוא כמובן מבטיח שלמרות הסכם הגרעין, "ארה"ב תפעל נגד ההתפשטות האיראנית באזור", אבל זה דומה לאמירה של דוד בן גוריון "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר, ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן" - היא יפה על הנייר, אבל לא ניתנת ליישום אסטרטגית.

ברגע שכספים ישובו לזרום לאיראן, היא תייצא טרור. הדרך הפשוטה ביותר לעצור את הטרור תהיה על-ידי סנקציות - מה שכמובן יפגע בהסכם הגרעין. ביידן יצטרך להחליט את מי הוא מעדיף, ובחירה באיראן תשאיר אותו ואת ארה"ב ללא השפעה באזור.

אם בכל זאת יחליט ביידן על הסכם גרעין חדש עם איראן ועל הסרת הסנקציות, המרוויחה הגדולה תהיה ישראל. כן, הטרור האיראני יתחזק על-ידי הזרמת כספים - אבל יחד איתו תתחזק הברית האזורית נגדו.

אם מדינות המפרץ יבינו שכעת יש לאיראנים ארבע שנים לפחות להתבסס באזור, הן יחפשו כיצד לפגוע בטהרן - לבדן וביחד עם ישראל. ישראל תוכל אז לנצל את המצוקה האסטרטגית שלהן בשביל שיתופי פעולה בתחום המודיעין, מכירת ציוד וטכנולוגיות ואולי אף תרגילים משותפים. ישראל ומדינות המפרץ גם יוכלו לתאם מאחורי הקלעים חזית לחץ קבועה על הבית הלבן דרך הלוביסטים שלהן, בשביל לנסות להשאיר בכל זאת כמה שיותר סנקציות על טהרן.

בזירה הקרובה יותר לנו, זו הפלסטינית, ספק אם ביידן יעשה משהו מעבר לתמיכה מחדש באונר"א וברשות הפלסטינית. שליח למו"מ בין ישראל לפלסטינים כנראה ימונה, אבל הממשל האמריקאי יהיה עסוק מדי בבעיות כלכליות בבית ובתחרות אסטרטגית עם סין בשביל להקדיש תשומת לב מלאה לסכסוך חסר הפתרון שלנו. מדובר גם בסכסוך שבסופו של יום, לא נוגע לאינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב ולא משפיע על הזירה המזרח תיכונית - הרעיון שהסכסוך הפלסטיני-ישראלי הוא מקור המלחמות באזור נקבר יחד עם האביב הערבי.

ההתפתחות המעניינת ביותר תהיה באגן הים התיכון, שם ניסיון לנורמליזציה עם איראן יוריד את קרנה של טורקיה. כיום בקרב ממשל טראמפ יש הרואים בטורקיה משקל נגד לאיראן בסוריה. אם ממשל ביידן יכוון לנרמול יחסים עם טהרן, אין עניין להמשיך ולסבול את ההתנהגות האגרסיבית והכמעט בוגדנית של הטורקים. טורקיה עלולה למצוא את עצמה בפני סנקציות אמריקאיות חדשות ואולי אף מידור מנאט"ו, דוגמת הוצאתה מתרגילים משותפים.

עם לחץ מארה"ב, מעורבות בשתי מערכות קרקעיות בסוריה ובלוב וחזית ימית מול יוון במזרח הים התיכון, ייתכן כי רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה, יבין סוף סוף שטורקיה אינה יכולה פשוט לנסות ולכפות את רצונה על המזרח התיכון, ותנסה להפחית מתחים - במיוחד במזרח הים התיכון.

אם אנקרה תנסה לגשש לעבר ישראל בנוגע לשיפור יחסים, ירושלים תעשה בחוכמה אם מצד אחד לא תחסום את האפשרות לשיפור יחסים, אך תתנה אותם בכל מו"מ בין יוון וטורקיה להסדרת הגבול הימי ביניהן. זו תהיה טעות אסטרטגית לעזוב את חברינו ביוון בשביל יחסים מעט פחות קרים עם טורקיה.

יציאת ארה"ב מהאזור התחילה בימי אובמה

המחויבות האמריקאית למדינות המפרץ, במיוחד ערב הסעודית, לאורך חצי המאה האחרונה, אפשרה להן להתעלם מישראל ואפילו לפעול נגדה, תוך שהן מנצלות את ההון האדיר שלהן בשביל לקדם את האג'נדה - לעתים איסלמית קיצונית - שלהן באזור. נשיא אמריקאי שלא מבין את דינמיקת הכוח במזרח התיכון, או יותר טוב, נשיא שלא אכפת לו מכך, בגלל הצרות בבית - יכפה את המשך הנורמליזציה של היחסים בינינו לביניהן, ובעקיפין יכריח את כל האזור לנרמל את יחסיו איתנו.

היציאה של האמריקאים מהמזרח התיכון התחילה כבר בימי הנשיא אובמה, ממשיכה בימי הנשיא דונלד טראמפ ותמשיך משום התחרות בין ארה"ב וסין. ככל שישראל ומדינות האזור ישלימו עם העזיבה האמריקאית, כך הן ימהרו ליצור מבנה אזורי חדש שירסן את איראן, טורקיה וגורמי טרור בו.

מצב העניינים החדש גם יציע הזדמנויות עסקיות לתעשייה הביטחונית הישראלית ולתעשיית ההייטק בארץ. מהצד הביטחוני, התגברות המתיחות בים התיכון ובמפרץ הפרסי תעלה את הביקוש לטילים ימיים של ישראל ולמערכות אלקטרוניקה מתקדמות עבור מטוסים, כדי לאפשר פעילות גם במזג אוויר סוער בים.

נרמול של היחסים עם מדינות המפרץ יכול לאפשר סוף-סוף את הזיווג של הון משדות הנפט עם חברות הזנק ישראליות. אין סיבה שמשקיעים ערבים לא יוכלו להשקיע בפיתוח טכנולוגיות שאינן רגישות ביטחונית, כמו התפלת מים, חקלאות בת-קיימא ואנרגיה חלופית.

יש הזדמנויות רבות שטמונות בנרמול היחסים באזור, והוא יכול להגיע מהר יותר אם בבית הלבן לא יבינו עם מי יש להם עסק בטהרן. 

הכותב הוא אנליסט גיאופוליטי בכיר בבית ההשקעות אינפיניטי ומייסד אתר "המשחק הגדול", המתמחה בניתוחי עומק של הזירה הבינלאומית