סטודנטים למשפטים רימו במבחן? לא נורא, הלקוח תמיד צודק

לאחרונה התפרסמה ידיעה שלפיה סטודנטים רבים למשפטים העתיקו במבחן עבודת בית, ונתפסו. בתגובה (לפי הפרסום), שלח דיקן המכללה, הודעה לסטודנטים שבה כתב: "החלטנו, משום שמדובר בסטודנטים שזו שנתם הראשונה, ללכת לקראתם ולפסול את העבודה כולה בלי לנקוט אמצעים משמעתיים". לפי הפרסום, תגובת סטודנטים רבים מיהרה להגיע. הם שלחו "מכתבים זועמים" להנהלה וחלקם הודיעו כי יעזבו את המכללה במחאה על פסילת עבודותיהם.

הקורא ההדיוט עשוי לתמוה ואפילו להיות נדהם למשמע הדברים, ולתהות: כיצד קורה ש"עשרות סטודנטים" חוברים, ביחד ולחוד, לתרמית כזו? הכיצד כשל ערכי צורם זוכה לתגובה כה רפה מצד מוסד אקדמי שתפקידו להכשיר אנשי משפטים לעתיד? וכיצד ייתכן שסטודנטים שמעלו באמון בהם (בהנחה שהיו בין שולחי המכתבים "הזועמים"), מביעים "זעם" ו"מחאה" על כך שעבודת הבית האקדמית שהגישו, ושיסודה בתרמית, נפסלה? ובעיקר, מה זה עשוי ללמד על הסטנדרטים והתרבות האקדמית במחוזותינו?

התשובה לקושיות אלה פשוטה. משנות ה-90, עם מיסודה של "רפורמת המכללות" בהובלת שר החינוך לשעבר, פרופ' אמנון רובינשטיין, חלה קפיצה ניכרת במספר המוסדות להשכלה גבוהה. במקורה, הסיבה לכך הייתה ראויה: לאפשר לציבור רחב יותר לרכוש השכלה אקדמית, ובאופן שייטיב הן עם הסטודנט המשכיל עצמו והן עם החברה בכלל.

אולם אליה וקוץ בה. משעה שהחלו לקום מוסדות אקדמיים רבים, גברה גם התחרות על ליבו וכיסו של הלקוח הפוטנציאלי - הסטודנט. עם השנים, התחרות אף החריפה, והדרך לזכות ויכולת הקיום של המוסד האקדמי הפכה לתלויה בשכר הלימוד של הסטודנט. בהיעדר סטודנטים, אין תקציב. בהיעדר תקציב, אין מוסד. בהיעדר מוסד, אין שכר לעובדי המכללה (ובראשם המרצים) ולמנהליו.

מכאן קצרה הדרך לאימוץ וליישום, לרוב שלא במוצהר, של המוטו ש"הלקוח תמיד צודק". והרציונל ברור: במציאות שבה יש לסטודנט אפשרויות בחירה בין מספר חלופות, הכרחי להבטיח את שביעות רצונו מהשירות ומהתוצר. לא מדובר בתפיסת עולם, נטייה אישית או מוסדית, או של סטנדרטים ערכיים של נושאי משרה בכירים. זהו צורך קיומי. לקוח-סטודנט שאינו מרוצה מהשירות, משמעותו הפוטנציאלית-אפשרית היא קריסתו הכלכלית ואובדן המוסד.

במציאות כזו, התהליך היה חד-כיווני. המסר שחילחל במוסדות אקדמיים רבים, מהדיקן ועד המרצים, היה ברור: הישמרו לנפשותיכם. פשוטו כמשמעו.

גם מהצד השני, של הסטודנט, התוצאות לא איחרו לבוא. מהיום הראשון שפסע בשבילי האקדמיה, שמע הסטודנט, ראה והבין את המסר: הכוח בידיים שלך ולעיתים השמיים הם הגבול. אם תרצה להתמסר ללימודיך, להשקיע מזמנך וממשאביך המנטליים, ותשאף להצטיין - הרי זה משובח. אולם אם תרצה לנקוט קיצורי דרך, ישנו גם המסלול האחר, שבו "הצלחתך היא זכותך!", "שילמת, קיבלת"!.

וכך, בתהליך הדרגתי ואולי בלי משים, אומץ הסכם בלתי כתוב מסוג חדש בין הסטודנט למוסד האקדמי. כזה שניתן למצוא על תפריטים במסעדות: "נהנית, ספר לחבריך (כדי שקהל לקוחותינו יגדל). לא נהנית, ספר לנו" (ונדע לתקן את הנדרש בהתאם לשביעות רצונך).

למציאות זו שותפים רבים. מרצים המבקשים לרצות את הסטודנטים באמצעות ציונים נדיבים, אי-עמידה על דרישות גבוהות, סטנדרטים אקדמיים פחותים, וגם תגובה "מכילה"-סלחנית מצד מנהלי מוסדות אקדמיים למעשה תרמית של עשרות סטודנטים.

הפעם, היה זה מוסד אקדמי שנתפס בקלקלתו. אך לא יהיה זה הוגן להתמקד דווקא בו. גילוי הפרשה הזו במכללה המסוימת, הוא עניין אקראי בלבד. אמנם ישנם מוסדות אקדמיים וחוגים רבים שבהם המציאות הערכית שונה בהחלט, אך המתואר כאן הוא נחלת רבים. הדבר אף הפך לסוד גלוי בשיחות המסדרון של מרצים ועובדי מוסדות אקדמיים. ולאלו מכם שנחשפים לראשונה לדברים הנה הצטרפתם כעת לרשימה הארוכה של "שותפי הסוד". 

הכותב כיהן בעבר כמרצה במוסדות אקדמיים בישראל וכיום מרצה וחוקר בקולג' RDC שבאלברטה, קנדה