"נשים שאפתניות עושות היסטוריה": החומה הסקסיסטית של סגני נשיאי ארה"ב

תהליך המינוי של סגני נשיאים בארה"ב היה במרוצת השנים הרהור חולף, משהו המתחייב מן החוקה. חוקה קובעת לוח זמנים נוקשה לבחירות: אחת לארבע שנים לנשיאות, אחת לשנתיים לקונגרס, וזהו זה. זה עבד בדיוק נמרץ מאז 1788.

אם נשיא אינו מסיים את כהונתו, סגנו יורש אותו אוטומטית לזמן הנותר של ארבע שנות כהונתו. אחת היא לחוקה אם נשארו שלוש שנים ו־11 חודשים, או שלושה ימים. אי אפשר לערוך בחירות חדשות. בצרפת למשל החוקה מחייבת בחירות חדשות לנשיאות בתוך 35 יום. בארה"ב תהליך הבחירה של מועמד לנשיאות ארוך בהרבה מתהליך הבחירה של הנשיא עצמו בצרפת. (רוב ארצות אמריקה הלטינית והפיליפינים העתיקו את המודל האמריקאי).

מספר ניכר של נשיאים לא סיימו את כהונתם: שמונה מתוך 44 (אחד נספר פעמיים). שבעה מהם מתו מיתה טבעית, או נרצחו, ואחד התפטר. ניסיונות רציניים נעשו להתנקש בחייהם של שמונה אחרים.

יש אפוא סיבה היסטורית טובה לשקול ברצינות את זהותם של המועמדים לסגן נשיא. אבל זה התחיל לקרות רק ברבע האחרון של המאה ה־20. שתי הירושות הנשיאותיות החשובות ביותר בהיסטוריה האמריקאית, זו של 1865 וזו של 1945, בסוף מלחמת האזרחים ובשלהי מלחמת העולם השנייה, היו כמעט תוצאה של משיכת כתף.

אנדרו ג׳ונסון (סגנו של לינקולן) והארי טרומן (סגנו של רוזוולט) לא היו עולים על דעת איש כמועמדים לנשיאות בזכות עצמם. הנשיאים שהם נועדו לשרת לא התייחסו אליהם ברצינות. טרומן למשל לא ידע את סוד פצצת האטום רק ארבעה חודשים ופחות לפני שהורה להטיל אותה על הירושימה.

"אינה שווה יריקה"

מה סגני נשיאים עשו? בשתי מלים, שום דבר. החוקה הטילה עליהם את הכהונה הכמעט־ריקה מכל תוכן של נשיא הסנאט. הנשיא הראשון, ג׳ורג׳ וושינגטון, ביקש מסגנו, ג׳ון אדמס, לצאת מן החדר, כאשר הגיע הזמן לערוך את ישיבת הקבינט. יעברו 170 שנה לפני שסגן נשיא יורשה להיכנס. ג׳ון נאנס גארנר, סגנו הראשון של פרנקלין רוזוולט, אמר על פי המסופר, כי כהונתו "אינה שווה יריקה" (הוא כנראה השתמש במושג יותר וולגרי מ"יריקה").

עד 1977 לא היה לסגן הנשיא אפילו מעון רשמי. מאז יש לו, בבסיס של הצי, על שדרת מסצ׳וסטס בוושינגטון, אבל פורמלית זה רק "מעון זמני". עד 1977 לא היו לסגן הנשיא מטה משלו, או משרד משלו, בבית הלבן. כיום יש לו בערך מאה עוזרים, ומטוס מיוחד של חיל האוויר מועמד לרשותו.

גם כך, אף אחת ממשימותיו הביצועיות של סגן הנשיא אינה מעוגנת בחוקה. כולן מואצלות עליו מכוח מה שהאמריקאים מכנים "העונג של הנשיא". ברצותו, הנשיא יכול לשלוח את סגן הנשיא אל הפינה. זה אולי מסביר את השתדלותם של סגני נשיאים לשאת חן בעיני הבוס עד כדי התבטלות. במקרה של הדייר הנוכחי, מייק פנס, ההתבטלות הפכה להתרפסות גלויה.

תמיד היה היגיון כלשהו לבחירת סגני נשיאים. היסטורית, ההיגיון היה גיאוגרפי: נשיא צפוני רצה סגן דרומי, וההיפך; נשיא מזרחי רצה סגן מערבי, וההיפך. אבל כנראה רק פעם אחת לבחירה הגיאוגרפית הייתה השפעה ישירה: לינדון ג׳ונסון מטקסס בידי ג׳ון קנדי ממסצ׳וסטס, ב־1960.

ההתפעמות של ג׳רלדין פרארו

ב־1984 נעשה הניסיון הראשון להשתמש במינוי לסגן כנשיא כאמצעי של איזון מיגדרי. אז, וולטר מונדייל, סגן הנשיא לשעבר של ג׳ימי קרטר, בחר בג׳רלדין פרארו, צירת קונגרס לא ידועה מקווינס, ניו יורק. זו היתה בחירה היסטורית. זו היתה מערכת הבחירות הראשונה שסקרתי על אדמת ארה"ב, ולא היה קשה לחוש בהתפעמות שהיא עוררה. אבל מינוי פרארו לא עזר. מונדייל נחל את המפלה האיומה ביותר בתולדות הבחירות לנשיאות (רק מדינתו מינסוטה הצביעה בעדו, 49 מדינות תמכו ברונלד רייגן). היא עצמה לא הצליחה אחר כך להיבחר לסנאט.

מונדייל רצה אישה לכהונת סגן הנשיא. הבעיה היתה מיעוט נשים בכהונות פוליטיות בכירות. באותו הזמן לא הייתה אף אישה דמוקרטית אחת בסנאט של ארה"ב ושום אישה לא כיהנה כמושלת מדינה. לא היתה לו אז בררה אלא לפנות אל השורה השלישית והרביעית של המאגר הפוליטי. הוא שקל את צירת הקונגרס פרארו, אחת מ־435 בבית הנבחרים, ואת ראש העיר של סן פרנסיסקו, דיאן פיינסטין.

הפרופיל הנמוך של נשים גבה מאוד בשנים הבאות. נשים התחילו להיבחר לסנאט (פיינסטין עצמה היתה אחת מהן). נשים התחילו להיבחר למושלות מדינות. אחת מהן היתה שרה פיילין הרפובליקאית באלסקה. ב־2008 ג׳ון מקיין הפתיע את המערכת הפוליטית כאשר מינה אותה למועמדת לסגן נשיא. הבחירה היתה לא מוצלחת.

פיילין עוררה רושם כמעט כללי שהיא אינה מוכנה, שהיא חסרת ידע, שהיא קלת דעת. לרוע המזל, אלה איפיונים המתיישבים עם דורות של דעות קדומות כלפי נשים בפוליטיקה. הן נשפטות בחומרה מיוחדת ובדרגות גבוהות של התנשאות.

הילרי קלינטון נפלה קורבן לסקסיזם, אם כי היא סבלה מגרעון ניכר של חוסר פופולריות גם בין נשים (לבנות).

הוא רצה שהיא תתחרט

גם קמלה האריס כבר הספיקה להיתקל בחומה סקסיסטית, במרוצת התהליך הארוך שהביא למינויה. האיש שג׳ו ביידן הפקיד על בדיקת המועמדות לסגן נשיא, פקד עליה את העוון של "היעדר חרטה". הסנאטור לשעבר כריס דוד, בן 76, לבן, שבעצמו התמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב־2008 ונחל כישלון חרוץ, חשב שהיא צריכה להתחרט בכל מאודה על דברים שאמרה בגנותו של ביידן, בוויכוח הטלוויזיה הראשון של הבחירות המקדימות לנשיאות, ב־2019. ספק אם גבר היה נתבע להכות על חטא בפומבי.

יועצים אחרים של ביידן, שלא זוהו, התלוננו באוזני התקשורת שהאריס "שאפתנית מדי". ביידן עצמו מיהר להגיב על ההדלפה ההיא במשפט שאולי ייזכר ימים רבים: "נשים שאפתניות עושות היסטוריה", הוא אמר.

האריס עצמה הגיבה במאורע וירטואלי של נשים שחורות צעירות. "שאיפותיכן יעוררו התנגדות", היא אמרה להן. "יהיו מי שיגידו, ׳אתן לא במקומכן׳, מפני שאין הם יכולים להבחין אלא במה שהיה, לא במה שיכול להיות. אבל אל תניחו להם להטיל את הנטל הזה עליכן".