בין תיקי נתניהו לתיק בן-ארי: גם פרקליטים לא חסינים בפני החוק

ביום שלישי (11.8.2020) פרסמו הכתבים חן מענית וגיא ליברמן ב"גלובס" טור דעה, שטענתו הבסיסית לפי הבנתי היא, שאין מקום להשוות את מעשיה של עורכת-דין ליאת בן-ארי, התובעת בתיקי רה"מ בנימין נתניהו, למעשיו של נתניהו עצמו.

אכן יש הרבה צדק בטענתם. אין מקום להשוות בין שתי הפרשיות; האחת, שבה מואשם נבחר ציבור בשל עבירות תקדימיות, תוך התגייסות המערכת נגדו, מול השנייה שבה קיים חשד לעבירות חמורות ביודעין, בעוד שמערכת המשפט מתגייסת להגנה.

עו"ד בן-ארי רכשה בית בעיר ראש העין במסגרת עמותה, שלה התחייבה כי היא רוכשת את הבית למגוריה האישיים. התחייבות זו הייתה תנאי במכרז על הקרקעות שעליהן נבנה הבית, וההיגיון העומד מאחוריה הוא שהמדינה ביקשה למסור את הקרקע למבקשי דיור, ולא למשקיעים. בפברואר השנה התגלה, כי הבית פוצל ללא היתר, באופן בלתי חוקי, וכי הוא מושכר לשוכרים. בתגובה, טענה בן-ארי כי מדובר בפעולות עסקיות של בעלה, שאין היא מעורבת בהן.

כל התגובות לתקשורת בשם בן-ארי, נשלחו ע"י דוברות משרד המשפטים, אשר התנהלה כאילו מדובר במשרד יחסי-ציבור של משפחת בן-ארי, ולא בגוף ממלכתי. אולם בכך לא הסתיימה מעורבות משרד המשפטים, שכן כאשר ביקשו גורמים בעירייה לפעול להגשת כתב אישום בגין עבירת הבנייה, התערב היועמ"ש (באמצעות עו"ד מטעמו), ושלח מכתב חריף לראש העיר, שבו הוא מאיים כי מתן הנחיות לתביעה העירונית היא בסמכותו בלבד, והתערבות נבחרי הציבור בעירייה "עלולה לעלות כדי עבירה".

אכן, אין מקום להשוות כלל לתיקי נתניהו. בעוד בתיקי נתניהו השקיעה המדינה מיליוני שקלים לצורך השגת ראיות, חקירה נמרצת והגשת כתבי אישום, לעיתים תוך מה שנדמה כעיוות כל הכללים המקובלים במדינה דמוקרטית, כגון איום על עדים והחרמת טלפונים ללא צו, הרי שבמקרה הנ"ל התגייסה המדינה דווקא להקשות על החקירה, להשתיק ביקורת, ולהגן על יקירת המערכת.

"אפילו מדובר בעבירה קלה, צריך להתייחס אליה באותה חומרת הדין שבה מתייחסים אל כל אדם אחר", כותבים מענית וליברמן, במין גימוד של העבירה. אחרי הכול, מדובר בסה"כ בעבירת בנייה. אז נציין איך בדרך-כלל מתייחסת מערכת המשפט לעבירות בנייה מסוג זה: "אין מדובר רק בפגיעה ב'שלטון החוק'", כותב בית-המשפט בפסק-דין שנתן בדצמבר האחרון, "עבירות התכנון והבניה משקפות מכלול ערכים חברתיים, הקשורים לחיינו בצוותא חדא, בעיר ובכפר, ומסדיר אותם. הפוגע בערכים אלה ראוי לעונש, וכאשר מידת הפגיעה רבה, הענישה ההולמת חמורה".

אם כן, עבירות הבנייה הן "מכת מדינה", אשר פוגעת בשלטון החוק ובתושבי הסביבה; וכעת היא מבוצעת לכאורה ע"י מי שעומדת בראש מערכת התביעה בישראל, ולא רק שהמערכת אינה מתנערת ממנה בתקיפות, אלא שמשרד המשפטים מגייס את משאביו וכוחו לצורך דברור, השתקה וניסיון להסרת הביקורת.

היום, ד', דווח כי על אף איומי היועץ המשפטי, זומנה עו"ד בן-ארי לחקירה לפני הגשת כתב אישום בעניין. אולם חשוב להבין שמדובר רק על קצה הקרחון של הפרשה. עבירת הבנייה, חמורה ככל שתהיה, פתחה תיבת פנדורה של שאלות מטרידות ביותר. כיצד, למשל, טענה בן-ארי באמצעות משרד המשפטים, כי מדובר בעסקים פרטיים של בעלה, בעוד הן תנאי המכרז, הן תקנון העמותה, דורשים מספר פעמים התחייבות כי מדובר ברכישה משותפת של בני הזוג למגוריהם בלבד?

מה עמד מאחורי המכרז, אשר הוגשו אליו שתי הצעות בלבד, בהפרש של יותר מ-100% ביניהן, ובסופו זכתה ההצעה הנמוכה מבין השתיים?

מובן ככל שיהיה, האינסטינקט האוטומטי של מערכת המשפט ומשרד המשפטים לגונן על עובדיו, אינו יכול לייצר מציאות של מעמד אזרחים החסין בפני החוק. בטח שאין מקום לעיתונאים, כלבי השמירה של הדמוקרטיה, להצטרף למערך המגננה המתוזמר הזה, במקום לדרוש חקירה לעומק של השאלות שעולות. מהמערכת שידעה להגיש כתב אישום תקדימי בגין סיקור אוהד, מצופה שתדע לחקור ולהגיש כתבי אישום נגד עובדת בכירה בה, בגין עבירות שכל אזרח אחר נענש עליהן בחומרה.

מעבר לעבירות הבנייה, ולתצהירים שקריים לכאורה לעמותה ולשאלות בקשר למכרז, מתנוססת מעל לסיפור הזה שאלה מרכזית - האם ישנו שלטון חוק במדינת ישראל? האם החוק חל באופן שווה על כל אזרח ואזרח, או שישנו מעמד חסין מפני חקירה, הזוכה לשירותי דוברות במימון ציבורי, ואשר עבירותיו נמחלות אף טרם שנבדקו. 

הכותב הוא מנהל המחקר בתנועה למשילות ודמוקרטיה

*** חזקת החפות: נגד ליאת בן-ארי ובעלה לא הוגש כתב אישום בגין עבירות בנייה. הם מכחישים את המיוחס להם, ועומדת לזכותם חזקת החפות