שנים של תרגול ותקציבי עתק לא הועילו: איך הגיעה מערכת החינוך כה לא מוכנה ליום הדין של הקורונה

ערב יום ראשון, 1 במרץ, יום לפני הבחירות לכנסת העשרים ושלוש ושלושה ימים אחרי שאובחן חולה קורונה ראשון בישראל, קיימו בתי הספר במחוז תל אביב והמרכז את התרגיל השנתי ללמידה מרחוק בחירום. בהמשך אותו השבוע לקחו חלק בתרגיל בתי ספר בכל רחבי הארץ.

כמו בשש השנים האחרונות, גם השנה נתבקשו התלמידים, לאחר שעות הלימודים, להיכנס לסביבת לימוד מקוונת שבית הספר הגדיר מראש, להזדהות בשם וסיסמה ולבצע מטלה כמו צפייה בסרטון ומענה על שאלה. גם השנה, כמו בשנים קודמות, במקומות רבים קרס פורטל משרד החינוך המספק את סביבת הלימוד המקוונת למרבית בתי הספר. אם תהיתם, זה היה התרגיל וכאן הוא מסתיים.

מוזמנים להאזין ולעקוב אחר הפודקאסט בספוטיפיי, באפל פודקאסטס, בגוגל פודקאסטס או באפליקציה האהובה עליכם בהעתקת כתובת ה-RSS

מסקנות התרגיל הארצי מעולם לא פורסמו. כששאלנו את משרד החינוך על כך, קיבלנו טבלה ובה כמות בתי הספר שהשתתפו בתרגילי החירום במהלך השנים, אך ללא מסקנה ברורה על הצלחתו, תרומתו או כישלונו לתפיסתם. המורים עד היום לא לגמרי מבינים למה זה היה טוב: "אצלי רוב התלמידים הצליחו להתחבר בפעם האחרונה", סיפרה לנו מורה בבית ספר יסודי ממרכז הארץ, "אבל אם מטרת התרגיל היא שאבדוק איפה התלמידים שלי ומה מצבם, בשביל זה אני לא צריכה פורטל, יש לי וואטסאפ".

שבועיים לאחר התרגיל הכושל, באמצע מרץ, כל תלמידי ישראל נשלחו הביתה, לשגרת חירום שנמשכה קצת יותר משעה. מה קרה אז? את זה כולנו יודעים.

בניגוד למערכות רבות, שנוהל חירום בכלל לא היה בלקסיקון שלהן, מערכת החינוך נערכה בשנים האחרונות למצב כזה בשל האפשרות שאיום ביטחוני יגזור עליה לימודים מהבית. תרחיש שבו כל המורים והתלמידים יישלחו הביתה הונח מזמן על סדר היום, והמערכת הייתה אמורה להיות מוכנה אליו. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד.

כוונות טובות דווקא לא חסרות במערכת החינוך, מהשטח ועד לראשי המשרד. גם תקציב יש. ב-2019 היה תקציב משרד החינוך 60 מיליארד שקל כמעט - הגדול ביותר מבין המשרדים הממשלתיים - וההוצאה הלאומית לחינוך הסתכמה ב-110.3 מיליארד שקל, כמעט 4% מהתוצר הלאומי.

אך המספרים האלה לא הצליחו לעזור למערכת להגיע מוכנה ליום הדין. איכשהו, למרות שהמאה העשרים ואחת כבר כאן כמעט 20 שנה, במערכת החינוך בישראל עדיין ממשיכים להתכונן אליה.

שבועיים לפני ששנת הלימודים הבאה מתחילה יצאנו לבדוק איך קרה שהגענו לגל הראשון לא מוכנים, מי אחראי למחדל העצום הזה שאת תוצאותיו נראה ונרגיש עוד שנים, האם למדנו משהו לקראת השנה החדשה, ומה בכל זאת עבד וכדאי לשמר ולטפח.

"אני תכללתי את התפיסה"

בסוף יולי השנה קיימה ועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה דיון על היערכות מערכת החינוך לפעולה במסגרת כללי התו הסגול. הדיון התייחס לדוח מבקר המדינה משנת 2013, שעסק בתקשוב המערכת. הנציג הבכיר של משרד החינוך בו, ד"ר עופר רימון, סמנכ"ל תקשוב, טכנולוגיה ומערכות מידע ולדעת רבים האיש שעל פיו יישק דבר בכל הנוגע להטמעת הטכנולוגיות במערכת, פתח בהצגת המצב ותפיסת עולמו.

"הפתרון שבנינו התבסס על כל המהלכים שעשינו בעשור האחרון", אמר ד"ר רימון, שמוביל את היערכות מערכת החינוך למאה ה-21 בכלל ולשעת חירום בפרט. "אני נכנסתי למשרד בספטמבר 2009, והובלתי את תוכנית התקשוב הלאומית הראשונה. גדעון סער היה אז שר החינוך וד"ר שמשון שושני היה מנכ"ל משרד החינוך. נבנתה אז תפיסה של התאמת מערכת החינוך למאה ה-21, ובמרכזה תקשוב בתי הספר. לבתי הספר הועמדו תשתיות לתקשורת בין המורים לתלמידים, תשתיות לניהול והיצע מגוון מאוד של תוכן דיגיטלי שאנחנו מאפשרים לבתי הספר לרכוש".

אלא שכאשר הסתיימה הקדנציה של סער ב-2014 קוצץ התקציב ב-50%. "אבל אנחנו לא אמרנו נואש", הוסיף ד"ר רימון, "ומצאנו את עצמנו ערב הקורונה עם 1,900 בתי ספר מתוקשבים מתוך 3,600".

מיכל כהן, מנכ"לית משרד החינוך בשנים 2017-2013 וכיום מנכ"לית קרן רש"י, מספרת: "בתוכנית התקשוב הושקעו כחצי מיליארד שקל, ובמהלכה הותקנו מחשבים בכ-1,200 בתי ספר. אבל די מהר הבנו שהפוקוס אינו נכון וצריך להשקיע דווקא יותר במכשירי קצה ובענן. עם חילופי השרים ושינוי סדרי העדיפויות נתקע המהלך".

נבהיר כי לבתי ספר מתוקשבים מעניק המשרד עמדת מחשב וחיבור לרשת בכל כיתה וכן נגישות לשירותי ענן ואפשרות לעשות שימוש בתכנים דיגיטליים. לא מדובר במכשירי קצה לתלמידים עצמם, גם לא בהכשרת מורים לשימוש בפלטפורמות ללמידה מרחוק.

"יש לנו פורטל מרכזי שיש בו יותר מ-20 אלף פריטים", הסביר ד"ר רימון בוועדה. "בנינו פורטל שדרכו יש לנו תקשורת עם מנהלים והם מקבלים את כל ההנחיות, מוקד טלפוני ושירות של היחידות המקצועיות. יש שתי סביבות ענן חינוכיות מרכזיות בעולם, אחת של מיקרוסופט ואחת של גוגל, והן נותנות שלל מענים (משרד החינוך מציע את השימוש בשתיהן - ק"ק)".

סביבות הענן שרימון מדבר עליהן מאפשרות למורים שיודעים לעשות בהן שימוש להעלות מערכי שיעור ומשימות ולנהל דרכן את השיעורים, הציונים ועוד. ספריית התוכן נמצאת בפורטל המשרד עצמו, ודורשת התחברות נפרדת.

אז הפורטל מגוון ומתקדם, אבל איך ידע צוות ההוראה להשתמש בו? מי שהתמזל מזלו נחשף לממשק הדיגיטלי דרך יוזמות כמו 'אליפות הסייבר' - תחרות תכנות שנתית שמנהל משרד החינוך ומתבססת על הפלטפורמה שלו. עבור כל השאר זה עדיין בגדר תעלומה. "ישנם לא מעט בתי ספר שנחשפו לפורטל המשרד רק במסגרת תחרות הסייבר, ולפניה לא הכירו את היכולות הדיגיטליות ולא עשו בהן שימוש", מספר שחר בר אור, מנכ"ל ווסטרן דיגיטל, יזם התחרות, שבה משתתפים לא פחות מ-1,700 בתי ספר. בר אור מדווח על שיתוף פעולה פורה עם רימון ואנשי האגף שלו.

באשר לתפיסה שהנחתה את המשרד פרוץ משבר הקורונה טוען ד"ר רימון גם בוועדה וגם בשיחות איתנו: "בנינו בתוך שבועיים תפיסת פתרון. הדבר הראשון היה סדר יום לימודי. העברנו את המסר למורים - לא משנה מה יהיה, לא משנה מה יקרה, לכל תלמיד תהיה מסגרת למידה. אתם צריכים להבין שהעניין של סדר יום לימודי הוא גם יסוד מאזן. זה לא שאתה אומר להם עכשיו להיכנס לזום לחמש שעות, זה לא ריאלי, זה מתיש את כולם וגם לא לכל הילדים יש את האפשרות הזאת. אז אתה מאזן את זה. אתה אומר להם, תיכנסו לשיעור זום של עשר דקות, ניתן לכם משימות, לכו לסביבה דיגיטלית, תעשו את המשימה הזאת, תחזרו, תקראו את הספר הזה וכן הלאה. זה הציר שמנהל לנו את הלמידה".

על הנייר המתווה של ד"ר רימון נשמע טוב. אך בפועל הרבה מאוד מורים, בצר להם, פנו ללמידה פרונטלית מול הזום. כמו בכיתה - רק במחשב.

השיטה, כידוע, לא הייתה אפקטיבית, לא עבור המורים, לא עבור התלמידים וגם לא עבור ההורים. ואת מה שהרגישו על בשרם אישש דוח בנק ישראל מחודש יוני. הדוח, שעסק במוכנות ללמידה מרחוק, מצא שרק במחצית מבתי הספר בישראל יש כוח הוראה בעל מיומנות טכנית ופדגוגית למעבר ללימוד בכלים דיגיטליים ומשאבי תמיכה וסיוע טכניים מספקים - נתון נמוך מממוצע ה-OECD. רק בשליש מבתי הספר הונהגו תוכניות לשילוב כלים דיגיטליים בהוראה לפני הקורונה, והתשתית הדיגיטלית הזמינה בבתי הספר פחותה משמעותית מזו במדינות ההשוואה. "חשוב לקדם במהירות הכשרות מקצועיות של צוותי ההוראה ושדרוג של תוכניות הלימודים בסביבה הדיגיטלית", נקבע בדוח.

במשרד החינוך מתגאים שב-2018 מיצב ה-OECD את ישראל כמדינה שעשתה את קפיצת המדרגה הגדולה ביותר בשימוש של המורים בכלים דיגיטליים. היא אפילו משתווה בכך לממוצע הארגון. עם זאת, מבדיקה פנימית שערך המשרד עולה פער דרמטי בנתון הזה בין בתי הספר המתוקשבים לאלה שאינם מתוקשבים.

"מי עיצב את תפיסת ההפעלה הזאת?", נשאל רימון על ידי יו"ר הוועדה ח"כ עפר שלח, "הרי זה לא רק עניין של יכולות דיגיטליות, יש פה גם תשומה פדגוגית גדולה מאוד. כמו שאתה אומר, ילד לא יכול לשבת חמש שעות מול הזום, בטח כשהוא בבית וכל הגירויים האחרים נמצאים סביבו. מי עיצב את התפיסה שאומרת איך זה צריך להיות?".

"אני תכללתי את התפיסה", השיב רימון. "היה איתי מנכ"ל שנתן הנחיות וצוות חזק מאוד. מירי שליסל, יו"ר המזכירות הפדגוגית, ועוד 40 מפמ"רים סייעו לנו לחדד את העניין בכל מקצוע".

להשיק רפורמה, אבל לא לתקצב

אם כך, ד"ר רימון, גם לפי דבריו שלו, הוא האיש שאחראי במידה רבה לעיצוב תפיסת העולם הדיגיטלית והמקוונת של משרד החינוך לאורך השנים בכלל ובקורונה בפרט. מאז מונה לראש מינהל מדע וטכנולוגיה בשנת 2009 ומאוחר יותר גם לסמנכ"ל תקשוב, טכנולוגיה ומערכות מידע כיהנו במשרד החינוך חמישה שרים שונים - גדעון סער, שי פירון, נפתלי בנט, רפי פרץ ויואב גלנט - ושישה מנכ"לים. כל אחד מהם ניסה להביא איתו בשורה חינוכית חדשה - מ'עוז לתמורה' ושיפור מעמד המורה של גדעון סער, דרך 'למידה משמעותית' של שי פירון ועד 'לתת חמש' להצטיינות בחמש יחידות מתמטיקה של נפתלי בנט.

מי שנשא לאורך כל השנים וחילופי התפקידים את לפיד נושא התקשוב הוא רימון, והוא הסמכות הבלעדית בכל הנוגע לטכנולוגיות הנבחרות. מתוקף כך, נדמה, קשה להזיז אותו מתוכניתו. רבים ששוחחנו עמם קובלים על הקושי שחוו בניסיון להטמיע טכנולוגיות חדשות במשרד: "ברור שיש למערכת אחריות רגולטורית לבדוק ולאשר כל פרויקט לפני שהיא מאשרת אותו, אבל זה כמעט בלתי אפשרי להצליח, וחבל, אנחנו מפסידים פה".
חלק מהריכוזיות הרבה של מחזיק ד"ר רימון נעוצה בעובדה שהוא עומד בראש אגף תקשוב מאוחד. במסגרת זו הוא ממונה גם על מינהל התקשוב וגם על מינהל המדע והטכנולוגיה - שני אגפים שאוחדו לראשונה ב-2013 תחתיו - כלומר, גם על התשתיות וגם על הפדגוגיה בתחום.

גורם שעובד מול משרד החינוך ומכיר היטב את ההתנהלות אומר: "עופר רימון והמנהל שלו רוצים להוביל את הפרויקטים. אבל במקום להיות אלה שרק מספקים שירותי תקשוב, הם רוצים גם לקבוע מה יהיה בפרויקט. ואז נוצר מלכוד - אם הוא לא מנהל את הפרויקט, אז הוא לא בהכרח משתף פעולה. זה עניין של אגו. אבל אם הוא כן מנהל את הפרויקט, אז הפדגוגיה לא במרכז. התקשוב מקבל הרבה תקציבים, אבל האם הילדים נהנים מכך? האם זה מתואם עם המטרות של מערכת החינוך? התשובה היא חד-משמעית לא".
רימון מתייחס לטענות האלה כאל רכילות בלבד, ואף מסביר שאינו יכול לקבל החלטות פדגוגיות בתחומים שאינם בסמכותו. לדבריו, כמו בכל מערכת, בעת משבר נדרש מי שינהיג אותה, וכך נהג הוא עצמו בקורונה, שהאתגר הטכנולוגי היה המרכזי ביותר שלה בשלב הראשון.

מובן שד"ר רימון לא פעל בחלל ריק. ד"ר אלי אייזנברג, סמנכ"ל בכיר ברשת אורט, ועומר זליבנסקי אדן, חוקר מדיניות ציבורית, רגולציה וכלכלה התנהגותית במכון הישראלי לדמוקרטיה, פרסמו בשנה שעברה מחקר שבו ניסו לפצח את החסמים של מערכת החינוך בדרכה להתאים את עצמה למאה העשרים ואחת.

החסם הראשון שזיהו היה בהתנהלות המערכת מול בתי הספר. "מערכת החינוך ריכוזית מדי, ומתקשה ליישם מדיניות המתאימה לצרכים המקומיים. האוכלוסייה בישראל הטרוגנית במיוחד. לקבוצות שונות מאפיינים שונים וצרכים שונים, וקשה להטמיע שינויים אחידים במערכת כולה". במצב הדברים הזה קשה לקדם שינויים מהותיים.

גם שמואל אבואב, המנכ"ל הפורש, החזיק בתפיסה הזאת בתקופת כהונתו, לפחות עד הקורונה. "הוא המנכ"ל הריכוזי ביותר אי פעם", תיאר אותו גורם במשרד השבוע. "אבואב ניהל את העסק בצורה ריכוזית", מסכים גורם שעובד איתו בצמוד, "ואף שיש לזה יתרונות, העזיבה שלו מאפשרת עבודה חופשית יותר. פתאום יש דברים מקצועיים שלא היה ניתן לקדם מול המשרד ועכשיו ניתן. פתאום התקציב הוא לא המלך".

אחת ההנחות שתומכת בתפיסת ריכוזיות המשרד היא כי עצמאות ניהולית מגדילה פערים. על כך אומרת מנכ"לית המשרד לשעבר כהן: "בתי ספר ברשויות שעברו למודלים עצמאיים יותר משתפים פעולה היטב דווקא. בליווי נכון תחרות בין בתי ספר רק משפרת את כולם".

אבואב עצמו מגיב בביטול לדברים: "אין מערכת יותר מתמרנת וגמישה ומאפשרת ממערכת החינוך. כבר 70 שנה הקלישאה על משרד החינוך היא שהוא צנטרליסטי ויש לאפשר יותר ביזור. אלה אמירות בעלמא. למדינה יש אחריות חינוכית-ציבורית לפי חוק. זה כסף ציבורי ואחריות לאומית־ממלכתית. רוצים לשנות? שישנו את החוק".

אגב, אף שהמשרד נתפס ריכוזי, אחת הביקורות עליו היא שהוא עצמו מתקשה לתקשר בין אגפיו השונים. "משרד החינוך סובל ממורכבות יתר, המתבטאת ביחידות רבות, שלעתים מקדמות בעת ובעונה אחת מטרות שאינן חופפות ואפילו סותרות. פעמים רבות גורם פוליטי משיק רפורמות שמחליפו בתפקיד מפסיק או לא מתקצב", אומרים ד"ר אייזנברג וזליבנסקי אדן. איש חינוך המקורב למערכת מוסיף: "בעצם אין דבר כזה משרד החינוך, אלא הרבה גורמים וגופים, שיש ביניהם מעט מאוד תקשורת. יש כל מיני אינטרסים מתחרים ולכן קשה לפעול בצורה קוהרנטית. פתאום קולטים שהבעיה שם היא לא רק הפוליטיקה, אלא גם התפקוד של הפקידים והעובדה שאין קשר בין האגפים".
והקשיים זולגים גם לתקשורת עם גופים חיצוניים. בדוח מבקר המדינה ממאי 2020, שעסק בתפקודו של מטה 'ישראל דיגיטלית', מיזם של ממשלת ישראל שמטרתו לקרב את המוצרים והשירותים הציבוריים לעידן החדש, נטען לעיכובים בפרויקטים. הסיבה, כך נכתב, היא חילוקי דעות בין משרדים, ובהם משרד החינוך, שלא עבד יותר משנה עם מטה המיזם, בין היתר בשל חילוקי דעות עם רימון ואבואב על בעלי תפקידים ועל הקצאת משאבים. בעקבות כך, בשנת 2018 לא העביר המטה תקציבים למשרד החינוך. שיתוף הפעולה חודש ב-2019, ואף התחזק לאחרונה בכהונתו של גלנט.

מורה מול ריבועים שחורים ושמות

אז איך קרה שלמרות המאמצים הרבים של מערכת החינוך לתקשב את בתי הספר ולבנות תוכניות מקוונות לאורך השנים, בסוף הכלי המרכזי ששימש את המורים בקורונה היה הזום? איך קרה שלמרות שהמשרד העלה 20 אלף פריטי תוכן לפלטפורמה שלו, הקים ספרייה מפוארת, יזם 24 אתרים של ספקי תוכן, הקליט 500 שידורים, העלה 639 ספרי לימוד דיגיטליים, בנה יותר מ-100 קורסים מקוונים, העלה מאגר סרטי איכות ללא תשלום והעניק שיעורים פרטיים בחינם - התכנים האלה לא היו לעזר למורים רבים, שלא הכירו אותם, וכשניסו לתפעל אותם בזמן המשבר התקשו מאוד. ואיך קרה שגם ההורים, גם התלמידים וגם המורים חוו מצוקה כל כך גדולה והרגישו שאין להם כלים להתמודד עם המצב?

משרד החינוך מבחינתו מתגאה בנתונים יפים: מספר המשתמשים היומי בפורטל הגיע בשיאו לכ-315 אלף, ומספר הצפיות בשידורים שהקליט נע בין 270 ל-500 אלף והגיע בשיא ל-615 אלף ביום. אולם הנתונים האלה חלקיים ואינם כוללים שיעורי צפייה מלאה ולא פילוח של המשתמשים. קהל היעד, רק נזכיר, הוא 1.7 מיליון תלמידות ותלמידים.
האם במשרד חושבים שמערכת השידורים הזאת היא הצלחה? כששאלנו אותם על כך הם לא ענו בצורה ישירה והסתפקו בעוד נתון יבש. "מרבית המנהלים (78%) והמחנכים (65%) ציינו שהם הפנו את התלמידים לצפייה בשידורים", נמסר.

מומחים שעמם שוחחנו סבורים שהתוכנית היא כישלון. "היה ברור שתוכנית השידורים כושלת", אמר לנו אחד מהם, "עשו משהו דומה בעולם? צפו בזה מספיק תלמידים? ובכלל למה צריך שמורים ילמדו בצורה הזאת, אם אנחנו מבינים שהדבר הכי חשוב הוא הצורך בליווי אישי ובהוראה מותאמת אישית? אתר שידורים כזה הוא לקחת את השיעור הפרונטלי המיושן ולהפוך אותו לעוד יותר מנוכר. התקשוב צריך להיות אמצעי שמשרת מטרות אחרות. מה שצריך להיות במרכז זה החינוך".

אז איך הגענו למצב הזה? לפי אותו המומחה, "זה קשור למחלת הפרויקטיטיס המשרדית שאפיינה מאוד את אבואב: לא ברור כמה הדברים יעילים ומשפרים את הלמידה, העיקר לעשות, העיקר לקיים פעולות במיליונים כדי שנוכל להראות כמה אנחנו עושים".

"הקצב של מערכת החינוך אטי מאוד", אומרת כהן, "והפער בין מורים לתלמידים רק גדל. לאורך השנים כמעט לא הושקעו משאבים בפיתוח כישורי לימוד מרחוק אצל מורים".
ד"ר רימון התייחס לסוגיה של הכשרת המורים בוועדה: "בתקופה הזאת, במשך חודש, יותר מ-110 אלף עובדי הוראה עברו השתלמויות והדרכות שלנו. כשאתה מעביר הדרכה מתוקשבת, האדם שמולך כאילו עומד ליד הים: אתה יכול ללמד אותו לשחות, והוא יכול להקשיב או לא להקשיב. אבל אם הוא בתוך הים והוא צריך להינצל, אז הוא יקשיב לך טוב מאוד. זה המצב שהמורים היו בו".

עם זאת, חלק גדול מהמורים מרגישים שטבעו בתקופת הקורונה. אחת המורות ששוחחנו עמן תיארה שיעור זום שבו מלבדה כל החלונות של התלמידים היו ריבועים שחורים עם שמות: "אם רוצים לנהל משהו אפקטיבי אונליין, זה חייב להיות בקבוצות קטנות". מורה אחרת אמרה לנו: "בזום אני לא יכולה להיות שוטרת, אם מישהו נעלם - הוא נעלם. צריך ללמד אחרת וללמוד אחרת, בצורה הרבה יותר עצמאית".

במובן הזה הלמידה מרחוק נכנסת לליבת הוויכוח על שיטות הלימוד והפדגוגיה הנכונה למאה העשרים ואחת. "רק הגמשה של מערכת הלימוד ומרחבי הלמידה והעברת המיקוד לתלמידים מובילות להצלחות חינוכיות", סבורה כהן, שעדיין מאמינה כי המפתח לחינוך נעוץ באג'נדה שהוביל השר פירון ללמידה משמעותית.

"מערכת החינוך מקובעת ולא יצירתית, ואם התלמיד יושב בכיתה והמורה נמצאת שם - זה לא אומר שהוא לומד. את האשליה הזאת הקורונה חשפה", אומרת יעל ביבר אביעד, מנהלת בית הספר היסודי אלונים בראשון לציון ומי שפועלת שנים בניסיון להחדיר חדשנות למערכת החינוך. "המערכת המיושנת ניסתה להעביר את המצב שקיים בכיתה לזום, וזה לא עובד. ברור שלא התנהלה למידה משמעותית, וזה הסיפור. הרגלי למידה נכונים צריך לבסס עוד לפני שעוברים לאונליין". גם כהן מסכימה עם המסקנה: "מה שלא עובד בשגרה - אין סיכוי שיעבוד בחירום".

"מאות אלפי תלמידים נשרו בקורונה"

עם כינונה של הממשלה החדשה במאי 2020 נכנס למשרד החינוך השר יואב גלנט. הוא הביא איתו רוח צה"לית ומינה למנכ"ל את עמית אדרי, אף הוא איש צבא ללא רקע בחינוך וללא היכרות מוקדמת עם המערכת. לא הם ולא בכירי משרד אחרים הגיעו בשבוע שעבר לדיון המסורתי בוועדת החינוך לקראת השנה החדשה.

יו"ר הוועדה רם שפע טען כי השר והמשרד מתחמקים ממתן תשובות פומביות לשאלות שאין להן מענה סביר בנוגע למתווה החזרה ללימודים. המתווה, שגלנט הציג לראשונה בסוף השבוע שעבר וכותרתו "חוזרים ללמוד בביטחון", מותיר הרבה מאוד סימני שאלה, ובראשם מאיפה יגויסו 13 אלף העובדים החסרים לקיום התוכנית, הדורשת פיצול כיתות. לפי המתווה, מחציתם יהיו מורים בעלי הכשרה, ומחציתם עובדים שיגויסו בידי הרשויות המקומיות באמצעות קול קורא ויעברו הכשרה קצרה בטרם ייכנסו לעבוד בכיתות כעוזרי הוראה.

במצב עניינים שכזה, של הרבה חוסר ודאות, הרשויות המקומיות הופכות לשחקניות חשובות מאי פעם. כבר בשלהי הגל הראשון רשויות רבות (תל אביב, רמת גן, באר שבע, רמת השרון ועוד) סירבו לפתוח מחדש את מערכת הלימודים ללא היערכות מתאימה. לקראת השנה הבאה הן נערכות אחרת עם פתיחה של מרחבי לימוד נוספים במתנ"סים, מוזיאונים ומרחבים עירוניים פתוחים ותגבור של כוח האדם. ברבות מהן אפשרה הקורונה מהלכים שהן רוצות ומנסות לקדם שנים - תהליך של עצמאות ניהולית גוברת למנהלות ומנהלים במערכת. בחלק גדול מהרשויות, לעומת זאת, תמונת המצב שונה לחלוטין.

"לטכנולוגיה פוטנציאל מטורף לצמצום פערים, אבל גם להגדלת הפערים", אומרת כהן. כיום היא בעיקר מבססת את הפער. אחד המדדים הוא מכשירי הקצה, המחשבים המאפשרים למידה מרחוק. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לכ-200 אלף משקי בית בישראל, שלהם ילדים במערכת החינוך, אין מחשב וחיבור לאינטרנט. לפי הערכות משרד החינוך, המבוססות על נתוני איסוף ראשוני, מספר התלמידים שבבתיהם אין טאבלט או מחשב הוא 117 אלף. בדיון בוועדה לזכויות הילד ביולי השנה דובר על כ־140 אלף ילדים שאינם מחוברים לאמצעי קצה מכל סוג, רובם ערבים וחרדים. הנתון, אם כך, אינו חד משמעי, אבל התמונה ברורה, וזה עוד לפני שהזכרנו את הבתים שבהם כמה ילדים צריכים לחלוק מחשב אחד בשעות הלימודים.

במהלך 2020 ניתנו במסגרת תוכנית 'מחשב לכל ילד' 7,000 מחשבים, ובתקציבי הקורונה אושרה רכישת 8,000 נוספים. את הפערים העצומים בינתיים ממלאים ארגונים חברתיים ויוזמות מקומיות. אבל ברור שאין די באלה.

כך, למשל, התקבל השבוע במערכת גלובס מייל מרכזת תקשוב בבית ספר במרכז הארץ, ובו נכתב: "בבית ספרנו חסרים ציוד היקפי ומחשבים ניידים ונייחים לעבודה שוטפת. אם אתם נחשפים למידע על חברה שיש באפשרותה לתרום לנו ציוד מיותר, יד שנייה, כדי שנוכל לסייע למורים בהוראה מרחוק ולתלמידים בבית הספר ומהבית, אנא נסו לקשר בינינו".

בית ספר במרכז הארץ שיש בו רכזת תקשוב שמנסה להשיג ציוד עוד נמצא במקום טוב על הסקאלה. בכפרים מסוימים בנגב יש כמעט 55 אלף תלמידים ללא כל נגישות לאמצעי למידה מרחוק, אומרת ד"ר סראב אבו רביעה קווידר, חוקרת השכלה ותעסוקה בחברה הבדואית ומרצה בכירה באוניברסיטת בן גוריון: "כשאין חשמל, ברור שלא יהיה אינטרנט, זה הרבה לפני מכשירי קצה. כשהמשק חזר להוראה, בחברה הבדואית הייתה נשירה גדולה מאוד, הילדים לא חזרו לבתי הספר. אבל אין נתונים כי משרד החינוך לא בדק ואני תוהה אם זו ההתעלמות הרגילה או התעלמות מכוונת כדי שהנתונים לא ייחשפו". כששאלנו במשרד החינוך אם יש להם נתונים עלהנשירה בקורונה השיבו: "המשרד עורך ניטור בנושא".

מיקה דפני, המנהלת הפדגוגית של הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, לא מחכה לתוצאות הבדיקה של משרד החינוך. "יש מאות אלפי תלמידים שננטשו והונשרו מהמערכת במהלך הקורונה", היא מעריכה ומסבירה: "אני יודעת כמה לי קשה להחזיק את הלמידה מרחוק בבית הפריבילגי שלי. האנשים שהכי זקוקים למערכת הציבורית יישארו בלי תמיכה במשבר כזה - וזה קשה מאוד. התוכניות שמצויות כרגע בסיכון תקציבי הן בדיוק התוכניות שפונות לאוכלוסיה הזאת. זו בושה".

אגב, במשרד החינוך אומרים כי "לפי המתווה לשנה הקרובה, המסגרות לנוער בסיכון יהיו פתוחות כדי להבטיח רציפות ויציבות". כמו כן הם מדווחים על חלוקת אלפי תלושי מזון ומנות לתלמידים נזקקים ועל ליווי של עשרות אלפי תלמידים על ידי קציני ביקור סדיר.
אבל ברור שלא די באלה. "ייווצרו פערים מאוד מאוד גדולים בין רשויות מצוידות ומאורגנות לכאלה שלא", אומר יונתן וינברג, יועץ אסטרטגי ומומחה לחדשנות חברתית. בניגוד לגל הראשון, המערכת מאפשרת כעת אוטונומיה לבתי הספר ולרשויות. אבל זה מה שמגדיל את הפער. ביישובים מסוימים יש חדשנות. במועצה אזורית חוף הכרמל, למשל, מקימים קמפוסים ליד בית הספר, שייתנו מענה ללימודים בימים שבהם התלמידים אמורים ללמוד מהבית. אבל ביישובים אחרים יש היצמדות למינימום של מתווה משרד החינוך".

''אנחנו חייבים לפתח ערוצי חשיבה ופעולה יצירתיים ולא להסתפק בשגרת העבודה המוכרת לנו, שכבר לא משרתת אותנו", מסבירה ניצה פרקש, מנהלת אגף אסטרטגיה במועצה אזורית מטה בנימין. "זה תהליך שאינו בגדר מותרות, אלא חיוני ובסיסי, אם אנחנו לא רוצים שיהיה לנו פה 'ספטמבר השחור'".

ההבנה שמתן אוטונומיה ניהולית לרשויות המקומיות יכולה להיות פתרון אינה חדשה. נראה כי שר החינוך גלנט תומך בה והיא שולבה בחוק ההסדרים החדש (אם יוגש). נראה שרוח חדשה מנשבת כעת במשרד לפחות בנושא זה. כששאלנו מהם הלקחים שהופקו מהגל הראשון השיבו לנו: "המתווה החדש כולל גמישות ניהולית ומותיר שיקול דעת רב לראשי רשויות ולמנהלים", והדגישו כי "לגמישות חשיבות מכרעת בהנעת מערכת החינוך".

"אוטונומיה ניהולית לא מספיקה. גם המעטפת עומדת למבחן ונדרשת להשתנות", מוסיף וינברג. "האם, למשל, יועצת בית הספר מבינה מחדש את התפקיד שלה? האם היא יודעת לזהות גם מרחוק בעיות אצל תלמידים? כל תפקיד במערכת צריך לשנות ראש ולהתארגן מחדש. הנוער לא מחכה למעטפת שתתארגן: ביישובים רבים נוצרו זולות חדשות של בני נוער, חלקם בעבר לא ענו להגדרה של נוער בסיכון. אבל אולי גם ההגדרה הזאת צריכה להשתנות".

"מערכת החינוך הפכה לשמרטפית"

"אנחנו מבינים שפתיחה של מערכת החינוך היא הכרחית לפתיחת המשק", אמר באמצע יולי השר גלנט. "כל יום שבו מערכת החינוך סגורה שווה 300 מיליון שקל". ובאמת נדמה כי מאז תקף משבר הקורונה את ישראל הפכה מערכת החינוך לשמרטפית, המאפשרת להורים לחזור לעבודה, למשק לתפקד ולכלכלה לנשום. הבעיה, אומרים גורמים שאיתם דיברנו, היא שלא רק משרד האוצר רואה כך את משרד החינוך, גם המערכת עצמה הפנימה את המסר. "בסופו של דבר מערכת החינוך, אפילו אם היא מאוד מתנערת מזה, אימצה את הדימוי הבייביסיטרי שלה", אומר וינברג. "היא הפנימה את תפקידה כמעניקת שירותי שמרטפות להורים ושזה הדבר הקדוש ביותר. אז בהתחלה המערכת מנסה לעשות מה שעשתה תמיד, אבל בזום, וכשזה לא עובד אגף התקציבים זורק אותה לממש את הייעוד הבייביסיטרי שלה".

טענות אלה מקבלות חיזוק גם מדברים שאומר ד"ר רימון בשיחות פנימיות. לדבריו, מאז פרוץ המשבר עסקה המערכת בארגון סדר יום ובחיבור לאמצעים טכנולוגיים - לא בלימוד אפקטיבי. במילים אחרות, הפדגוגיה לא עמדה בראש סדר העדיפויות בכאוס שנוצר. כעת, אומר רימון, עם תקציב של 1.2 מיליארד שקל מתכוונת המערכת לתקשב עד סוף שנת הלימודים הקרובה את כל בתי הספר ולפתח את מערכות הלמידה לרמה שתוביל את ישראל להיות אחת מעשר מערכות החינוך הדיגיטליות המתקדמות בעולם - וכל זאת בתוך שנה.

בינתיים ברור שהמערכת במירוץ נגד השעון וגם נגד האוצר. "המשימה שמוטלת על מערכת החינוך בשנה הקרובה היא עצומה", אומר אבואב. "בלי אור ירוק תקציבי היא לא תוכל לעשות זאת. תוכניות חיוניות לאוכלוסיות חלשות שעלותן כמיליארד וחצי שקל נמצאות בסכנת סגירה, ואסור שזה יקרה. המערכת חייבת לקבל תקציב עכשיו ולהתחשבן אחר כך".

ובינתיים, עד שיוסדר התקציב ויושלם התקשוב, המערכת בכאוס. מי שישלמו את המחיר גם הפעם יהיו התלמידים והמורים. אפרת, רכזת מגמת אזרחות ואחראית מערכת בתיכון, מספרת שרק בשבוע שעבר הפיצה למורי בית הספר שלה את השיבוצים לפי מערכת קורונה, איזה כיתה ילמדו ומתי. "בשנה נורמלית יש למורים כחודשיים להתארגן", היא אומרת ומקריאה לי הודעה מאחראי מערכת בבית ספר אחר: "אם מישהו יכול לבנות מערכת של 16 כיתות י"א-י"ב בפיצול לחצאים עם צוות של חמישה מורים אשמח להבין איך עושים את הקסם הזה ואיפה רוכשים את החומר שהוא מעשן".

"רוב אגפי חינוך עסוקים עכשיו בשאלות לוגיסטיות", אומר וינברג. "יש מתווה של משרד החינוך והם עסוקים בשאלה איך נייצר מספיק קפסולות ומספיק חדרים כדי לעמוד במתווה. אבל כמות השאלות שהן לא לוגיסטיות - והן שאלות מהותיות שדורשות הסתגלות והערכה מחודשת אמיתית של האירוע - היא עצומה. ובשאלות האלה, המהותיות, אנחנו מאוד מאוד לא מוכנים. נשאלת השאלה הפשוטה אם בעוד שלוש שנים, כשיהיה חיסון, יסתכלו על השנה הזאת כעל שנה אבודה, שבמקסימום הצלחנו לשרוד, או כעל שנה שבה החינוך פרח ונפתח הפתח להרבה שינויים שמדברים עליהם כבר שנים, כמו פדגוגיה מוטת עתיד.

"לצערי. היום רוב הרשויות רק במצב של 'תנו לנו לשרוד את זה' ורוב המקומות מאוד מאוד רחוקים משם".

"מנהלים צריכים להבין שעכשיו זו הזדמנות לשינוי שכולם מדברים עליו ולא קרה כבר עשורים. הרי מהפכות קורות דווקא בזמני משבר", אומרת ביבר אביעד. "המערכת חייבת להבין שצריך לעבור מהוראה ללמידה ולהתאים אותה פרסונלית לתלמידים. זו הזדמנות יקרה מפז, אבל אני חוששת שהיא תפוספס, אם לא יהיה איזה ברקס חזק ונכיר בצורך לעשות חשיבה מחדש".

"הכוונות הן טובות אבל מבחן המציאות פה הוא המכריע", מסכמת דפני, "והבעיה הכי משמעותית כיום היא שצריך לבנות פה אמון בין השטח למטה, כי הוא אבד מזמן".
"הבעיה הכי גדולה של המערכת היא פער עצום בין מילים למעשים", מסכים יואב פרידן, מנהל תיכון עירוני א' בתל אביב וממובילי ארגון מנהיגים. "הקורונה חשפה את הרפיון של המערכת. הציבור ראה בפועל, במעשים, שדווקא בדרג השטח יש למערכת החינוך הרבה מאוד חוזקות. לכן אני חושב שיש פה דווקא הזדמנות להוביל שינוי שכבר קורה בבתי הספר, אבל עדיין לא זוכה לעיגון של משרד החינוך. המשרד עדיין לא משנה את דרכיו, אבל השטח פועל בדרגות חופש הולכות וגדלות מתוקף הנסיבות".