איש קשוב מאוד: משה מזרחי מנהל חברת ביומד ששווה יותר ממיליארד דולר, עכשיו הוא רוצה לשנות את השיטה

מאז פרוץ משבר הקורונה הוצאו לחל"ת או פוטרו בישראל כ-1.5 מיליון עובדים, וגם לאחר שחלקם הוחזרו לעבודתם, מספר דורשי העבודה עדיין עומד על פי שירות התעסוקה על מעל 850 אלף איש. רבים מתייחסים למספרים האלה כאל גזירת גורל. מה כבר יכול לעשות עסק שצריך להתגונן מפני הסכנות הכלכליות האורבות לו אם לא לצמצם במצבת כוח האדם ולקצץ בשומנים כדי לצלוח את התקופה השחונה שעוד נכונה לנו?

אפילו העובדים, אלה שאיבדו את מקום עבודתם, מקבלים פעמים רבות את ההחלטה בהכנעה. הם לא מרגישים שיש בזה משהו אישי או פוגעני - אלה הנסיבות, זו הכלכלה, זה השוק החופשי. וכמובן שגם המדינה נתנה לכך גב, ותמיכה בפועל, כשאפשרה את ההוצאה ההמונית לחל"ת.

לכל ההנחות האלה מתנגד בתוקף משה מזרחי, היזם והמנכ"ל של חברת אינמוד המפתחת, מייצרת ומשווקת בכל העולם מכשור רפואי של מערכות מתוחכמות לניתוחים רפואיים זעיר-פולשניים, בתחומים של אסתטיקה ושיפור איכות חיים.

מזרחי ממש לא חושב שפיטורי קורונה הם גזירת גורל. למעשה, הוא לא פיטר איש מתוך מעט יותר מ-300 העובדים בחברה המועסקים ישירות בחברה במדינות שונות בעולם, וגם לא הוציא לחל"ת ולא קיצץ בשכר. אינמוד גם המשיכה לממן את קווי הייצור שלה אצל קבלניות המשנה בישראל, המעסיקות עוד מאות אנשים.

הצעד הזה של אינמוד לא היה בגדר החלטה טריוויאלית בענף שלה, ולא נבע מכך שהפעילות שלה גדלה. להיפך: "כל המתחרים הישירים שלנו ורוב החברות בתחום המכשור הרפואי פיטרו כ-50% מן העובדים שלהם מיידית, על מנת לחסוך כסף עד יעבור זעם", מציין מזרחי.

הסיבה שאינמוד לא פיטרה איש הייתה ערכית. זו חלק ממשנה סדורה של מזרחי, הרואה את עצמו כשייך לזרם החברתי-כלכלי שנקרא "קפיטליזם קשוב" - קפטיליזם מסוג אחר שמבוסס על שותפות העובדים וכל המערכות בשרשרת הכלכלית של החברה, מקבלני משנה והספקים ועד לקהילה. "כבר שנים ברור לעולם התאגידי ולממשלות בעולם שדרושה מערכת כלכלית ואמנה חברתית חדשה. חייבת להיות כלכלה אחרת, רווחית ואנושית", אומר מזרחי, "אבל אנחנו לא יודעים איך מערכת כזו תראה. מה יהיה תפקיד המדינה בה, מה יהיה התפקיד של העובדים ושל החברות".

מזרחי מחזיק בגישה הזו כבר שנים, וכשהקים את אינמוד ב-2008, יחד עם שותפו ד"ר מייקל קריינדל, בנו השניים תוכנית שבמסגרתה חילקו 30% מהמניות לעובדי החברה כאופציות. התוכנית הזאת הייתה חריגה הן בהיקפה, והן במגוון העובדים שזוכים ליהנות מן ההטבה - לא רק מנהלים ואנשי טכנולוגיה מחוזרים, אלא כלל אנשי החברה.

כעת, כשאנחנו נמצאים בעידן הקורונה, זו הזדמנות עבורו להעמיד את הפילוסופיה לה הטיף במבחן המציאות. בין מרץ ליוני אינמוד עצרה באופן מוחלט כל פעילות, מספר מזרחי, "בן לילה כל מערכת השיווק, ההפצה והשירות שלנו עצרה מלכת, ולא ידענו מתי העסקים יחזרו למסלולם הרגיל". ולמרות זאת, החברה לא פיטרה אף עובד.

אז מה עשיתם?
"אספנו את כל העובדים במחלקות השונות, הסברנו להם את האסטרטגיה שלנו וביקשנו מכל אחד לחשוב ולתרום במידת היכולת, גם אם זה לא ישירות בתחום האחריות שלו. העובדים עסקו, למשל בבניית תשתיות ייצור חדשות, שיפור מערך המכירות והשירות ויצירת פלטפורמות מקוונות להדרכת לקוחות. נפגשנו גם עם כל קבלני המשנה ושאר החוליות בשרשרת הכלכלית בה אנחנו חיים והודענו להם שאנחנו מבקשים שישאירו את כל העובדים שקשורים לקווי הייצור שלנו. בדרך זו, עצרנו את מה שכונה באחת הכתבות אצלכם במוסף 'שרשרת ההדבקה הכלכלית'. בנוסף, לא ביקשנו ולא קיבלנו כספים מממשלת ישראל או משום מדינה שבה אנחנו פועלים".

ואיך היו התגובות למהלך הזה?
"הרבה אנשים, כולל במועצת המנהלים שלנו, לא הבינו את הסיכון שלקחנו. היה סיכון והיה מחיר, אבל הערכנו אותו כנמוך יותר מאשר גיוס עובדים חדשים והכשרתם, ושבירת הנאמנות ותחושת השייכות של העובדים המפוטרים והקיימים. ובאמת, ביוני נפתחו שוב מרפאות הניתוחים האלקטיביים, והעובדים שלנו יצאו כחץ שלוח. הם הפכו את יוני לחודש הטוב ביותר שלנו אי פעם מבחינת הכנסות. תפסנו נתח שוק חדש, על חשבון חברות שלא הגיעו לרגע הזה מוכנות".

דוחות אינמוד לרבעון השני אכן מראים כי הגישה של מזרחי לא הביאה להתרסקות החברה, אלא להיפך. ברבעון השני של 2020 (שלמעשה התבסס רק על חודש יוני), הציגה החברה הכנסות של 30 מיליון דולר, שהיוו ירידה של 21% בלבד לעומת הרבעון המקביל ב-2019 - ונתון כפול מתחזיות האנליסטים. על ההכנסות הללו הרוויחה החברה כ-10 מיליון דולר.

נשמע שקל יותר לנקוט צעד כזה ערכי כשיש לך מזומנים רבים בקופה אחרי הנפקה מוצלחת, וכשהחברה שלך רווחית.
"אבל זה לא מקרה שהגענו למצב הזה".

סדקים במודל הקלאסי

זה הראיון השני שאני מקיימת עם מזרחי בתוך כשנה. הראיון הקודם איתו היה הראשון שלו אי פעם והוא נערך לרגל ההנפקה של אינמוד בנאסד"ק באוגוסט 2019. החברה גייסה אז 70 מיליון דולר לפי שווי של כ-480 מיליון דולר, ומאז הספיקה להוסיף בשיא למעלה מ-200% לערכה. כעת, לאחר התמתנות מסוימת, מדובר בתשואה של 128% על מחיר ההנפקה - כלומר, אינמוד נסחרת לפי שווי של כ-1.1 מיליארד דולר.

מזרחי נחשב למשקיע בעל מעמד כמעט מיתולוגי בתעשיית הביומד הישראלית - הוא היה אחד המשקיעים הראשונים בחברת הרפואה האסתטית לומניס ויזם ומנכ"ל סינרון - ובהתאם לכללי המשחק המקובלים הראיון הקודם איתו היה אמור לעסוק בעיקר בשתי החברות החדשות שהוא משמש כיזם וכמנכ"ל שלהן - אינמוד והום סקינוביישנס - שנחשבות לכוכבות התעשייה.

אבל האמת היא שבמהלכו היה נדמה שיותר משהוא רוצה לספר על שתי החברות המצליחות שהקים, הוא בעיקר מעוניין לשוחח על קפיטליזם קשוב: "הדבר החשוב לנו ביותר ביציאה הראשונה הזו לתקשורת", אמר באותו ראיון, "הוא להעביר את ה'אני מאמין' שלנו לגבי איך מנהלים חברה. אינמוד הוקמה והגיעה עד להנפקה בהשקעה של כ-3 מיליון דולר בלבד. זה התאפשר גם בגלל אופן ניהול החברה. אין לנו היררכיה שאומרת שלמנהל יש משהו משמעותי שאין לאחרים. אין לנו חניות מנהלים וגם לא מזכירות, ואנחנו לא טסים בביזנס… בחברות ישראליות אחרות שהצליחו מאוד, רק שכבה קטנה של מנהלים ובעלים נהנתה מהפירות, ואילו אצלנו כל העובדים כבר שותפים להצלחת ההנפקה".

זה היה מאוד מעניין כבר אז, אבל, כאמור, הצהרת הכוונות הזאת הופכת למאתגרת במיוחד בימי הקורונה. לכן, הפעם סוכם שאת העיקר הראיון נקדיש לכך - לחזון הכלכלי-עסקי שלו. מזרחי כמובן שמח מאוד, הרי מבחינתו הוא יכול לכתוב, להרצות ולדבר במשך שעות על קפיטליזם קשוב. כל מה שדרוש לו הוא מישהו שיקשיב.

"כבר שנים אני עוקב אחרי השיח הכלכלי-חברתי החדש, שהתחיל בשנת 2008 עם הופעת הסימנים הראשונים לקריסה של הקפיטליזם ה'חזירי'", הוא מספר, "הקפיטליזם הזה אופיין בגלובליזציה פרועה ובתופעות השליליות של הניאו-ליברליזם. תופעות שבאו לידי ביטוי לראשונה בתקופת כהונתם של מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן, וגרמו לתהליכי קיטוב קיצוניים בין מעמדות בחברה".

 פיטורים במשבר 2008. נקודת ההתחלה של השיח הכלכלי החדש / צילום: Mary-Altaffer-AP

המנהיגים שדגלו בקפיטליזם הקלאסי התבססו על טענתו של הכלכלן מילטון פרידמן, לפיה יש אחריות חברתית אחת ויחידה בעסקים: לעסוק בפעילות שנועדה להגדיל את הרווחים של בעלי המניות. על פי התיאוריה הזו, הרווח הזה כבר יחלחל בהמשך הלאה לשכבות הביניים של החברה. אלא שההנחה הזו פשוט לא התממשה.

"ההון לא חלחל, והגישה הזו, שמתעלמת מכל דבר שאינו רווח נראה לעין, הרסה את ה'הון החברתי' שהיה קיים בכל מדינה, ויצרה קיטוב בין מעמדות שהלך וגדל", אומר מזרחי בלהט. "כאשר ההגדרה היחידה של תפקיד חברה עסקית היא מקסימום רווח - הדבר מוביל חלק מהחברות להתנהג באופן לא ראוי ולא אתי, ואנחנו מכירים את הדוגמאות של פולקסווגן עם זיהום האוויר, של אנרון עם תרגילים חשבונאיים, ועוד ועוד".

המקרים הללו מוכיחים לשיטתו של מזרחי ש"הסדר הקפיטליסטי המוכר לנו - בו תכלית העבודה והיחסים האנושיים מוכפפים לעשיית רווחים - אמנם מביא לשיפורים ביכולות טכנולוגיות ולהתפתחות הכלכלה, אך לא לכל המעמדות בחברה. בינתיים הוא גם מסכן את בריאותינו, הורס את הטבע, ויוצר קיטוב בין מעמדות".

סדקים במודל הקלאסי של מילטון פרידמן החלו להופיע מאז 2008 בעקבות המשבר הפיננסי הגדול של הסאב-פריים. אז גם אנשי תעשייה וכלכלה, אלה שלכאורה מרוויחים מהמצב, החלו לדבר על מודלים קפיטליסטיים חלופיים. אחד הקולות המשמעותיים באותה תקופה היה ביל גייטס שנשא בכנס בדאבוס ב-2008 נאום שבו קרא ל"קפיטליזם יצירתי".

אל גייטס הצטרפו מנהלי חברות ואקדמאים נוספים. פרופסור מייקל פורטר מאוניברסיטת הרווארד החל בשנים האחרונות להגדיר "קפיטליזם של ערך משותף"; מייסד חברת המזון האורגני הולפודס, ג'ון מקיי, דיבר על "קפיטליזם קשוב"; מנכ"ל חברת התוכנה Salesforce כתב ספר על "קפיטליזם רחום"; לין פורסטר דה-רוטשילד, מנכ"לית חברת ההשקעות המשפחתית, דיברה על "קפיטליזם מכליל"; וקבוצת קונפרנס בורד (קבוצת מחקר וייעוץ) דיברה על "קפיטליזם בר קיימא".

השינוי הגדול בתפיסה הכוללת הגיע לשיאו בשנת 2019. בהצהרה משותפת של 200 מנכ"לים בכירים בארה"ב - שהייתה חריגה והיסטורית - בה הוגדרה מחדש מטרת החברה העסקית: לא למקסם את הרווחים לבעלי המניות אלא "למקסם את הערך" לכלל בעלי העניין (Stakeholders) בחברה: עובדים ובני משפחותיהם, לקוחות, קבלני משנה, הקהילה בה החברה פועלת והמדינה כולה.

 מנהלי IBM, אקסנצ'ר, קוקה קולה ואפל / צילומים: רויטרס milken-conference,- AP Diane Bondareff, Manu Fernandez ,Evan Vucci

"קראתי להצהרה הזו מגילת העצמאות של הקפיטליזם החדש", אומר מזרחי. "היה צריך אומץ רב לצאת נגד הרעיון שתפקידה של חברה עסקית הוא 'רווח, רווח ועוד רווח' לבעלי המניות".

הצהרה דומה לזו של השולחן העגול נשמעה בדצמבר 2019 בכנס דאבוס והדיה נשמעו גם בזירה הפוליטית, עם הצעות חוק של הסנטורים אליזבט וורן וברני סאנדרס. אפילו אצלנו בישראל הוקם ארגון שנקרא 'קפיטליזם קשוב' (ראו מסגרת).

כל זה נשמע נהדר, אבל מזרחי טוען כי האדם הממוצע אינו מבין את מרבית התיאורים המופשטים של הקפיטליזם החדש. האקדמיה ממשיכה לפרסם מאמרים מקצועיים, אך מענה לשאלה איך האזרח הממוצע מרוויח ומשפר את איכות חייו אינו בנמצא. בדיעבד גם התברר שלא סתם האזרח לא מבין. ברגע האמת - השינוי לא באמת היה קיים.

ואז הגיעה הקורונה

זמן לא רב לאחר החתימה על "מגילת העצמאות של הקפיטליזם החדש" בארה"ב ובדאבוס פרץ משבר הקורונה, וחשף מיד את השיטה במערומיה: 25 מיליון עובדים נזרקו לרחוב בארה"ב, "ובכך איבדו גם את הביטוח הרפואי שלהם - והמשמעות יכולה להיות מוות", אומר מזרחי. מספר דומה של עובדים פוטרו גם באירופה. ובישראל - למעלה ממיליון עובדים נשלחו במהלך התקופה הביתה. "כאילו לא דנו, לא כתבו, לא חתמו ולא התחייבו המדינות והתאגידים לנהוג אחרת", כועס מזרחי.

"עוד לפני הקורונה, 20% מהאזרחים בישראל, ו-33% מהילדים כבר חיים מתחת לקו העוני. כמה אזרחים יתווספו למעגל העוני בעקבות פיטורים של מיליון אנשים. רבים מהמובטלים החדשים ומבעלי העסקים הקטנים עתידים להיקלע למשבר חוב, וחלקם יפשטו רגל ויגיעו לפת לחם. יש מחקר חדש שמראה שההשפעה המכרעת ביותר של תהליך כזה היא נפשית: דיכאון וכעס, שמובילים לאיבוד רוח היזמות, והיצירתיות ופגיעה בהתפתחות הכלכלית".

העובדים שנמצאים בסכנה הגדולה ביותר, אומר מזרחי, הם עובדי המגזר הפרטי והעצמאים "שנעים ונדים ועולים ויורדים עם נחשולי השוק". לעומתם, הוא אומר, במגזר הציבורי יש שוק עבודה יציב עם ביטחון תעסוקתי מלא. "קוראים לזה שוק עבודה דואלי - כי הוא ממש נחלק לשניים".

בוא תסביר רגע איפה הבעיה. החברות טוענות שהן העדיפו לפטר עובדים מאשר לקרוס, זה נשמע הגיוני.
"זו אמירה מוטעית ומסוכנת. לא ייתכן שהמדינה הייתה במצב שבו צריך לפטר מיליון איש. ישראל נכנסה למשבר הזה חזקה. זה מגוחך לומר שכל החברות שפיטרו הן כאלה שהיו פושטות רגל בלי הפיטורים הללו. חברות גדולות לא פיטרו? חלקן נהנות מתמיכה ממשלתית כל השנים. הרבה מהחברות האלה היו יכולות לספוג כמה חודשים של מתן שכר בלי לקרוס. למה היה צורך לפטר כל כך הרבה אנשים כמה ימים לפני ליל הסדר? איפה החמלה? כן, הרווח לבעלי המניות היה נפגע, אבל זה מסוכן להתנהל כאילו אנחנו - מנהלי חברות ותאגידים - משוחררים מכל מחויבות. באמת היו חייבים לקחת לעובדים שהוצאו לחל"ת גם את הסיבוס? זה מה שהיה גורם לקריסת החברות הגדולות במשק?".

מזרחי מאמין שאפשר היה להיערך למשבר. קודם כול, הוא אומר, גם בתקופה של שפע יש לקחת בחשבון שהמשבר הבא יגיע. "במאה השנים האחרונות בהן הקפיטליזם השתרש כמודל כלכלי מוביל, התחוללו בעולם יותר מעשרה משברים כלכליים-פיננסיים גדולים ועמוקים. את המאה ה-20 סיימנו עם בועת הדוט-קום, ואת המאה ה-21 פתחנו עם אסון התאומים ומשבר הסאב-פריים, שאיתו העולם מתמודד עד היום".

אחרי משבר יש גאות ויש גם מי שנהנים מניצול הפער ביניהם, אך רבים הרבה יותר נפגעים נפשית ופיזית באופן בלתי הפיך: "משברים כלכליים ופיננסיים מלווים גם במשברים פוליטיים. מדינות וממשלות נמצאות בפאניקה מוחלטת, ומחפשות תרופה מיידית לפתרון המשבר כדי לא לאבד את שלטונן. מרחב הפתרונות בידיהן מצומצם ומתמקד בהזרמה של כספים לאזרחים על מנת להתניע מחדש את הצריכה, בעוד רוב העובדים לא מחפשים את הצריכה הרגעית אלא את העבודה. התנעת הצריכה גורמת ליצירת בועה חדשה, שהיא הבסיס לתחילת המשבר החדש, שנובע מיצירת חובות למדינה תוך עידוד צריכה וצמיחה שמבוססים על החובות הללו".

"אני אזרח חרד לישראל"

מזרחי גדל בפרדס כץ, בשכונה שהוקמה כדי להחליף את המעברה בעלת אותו השם, ליד "בני ברק הדתית והאליטיסטית", הוא מציין. אביו היה פועל בניין ואמו תופרת. "זה היה בית מאוד פשוט, שהתקיים, אבל נלחם על הקיום. דירה של שלושה חדרים כולל הסלון, ועוד עם הסבתא".

ההבנה שליוותה אותו במהלך ילדותו נעוריו הייתה שהדרך להתקדם בחיים היא באמצעות לימודים, ולכן אחרי שישרת בשריון, בין היתר כקצין בתעלה במלחמת יום הכיפורים ("אני דווקא לא בטראומה, אם כי חברים רבים שלי חוו טראומה") וכמ"פ טנקים, נרשם ללימודי הנדסה באוניברסיטת תל אביב.

אחרי הלימודים התקבל לעבודה בחברת AVX האמריקאית, ומצא את עצמו ברילוקיישן בניו יורק, כשהוא לומד מנהל עסקים ב-NYU, במקביל לעבודה. שם, הוא אומר, צמחה התודעה הכלכלית שלו.

"תחילת שנות ה-80 בניו יורק, העיר הייתה מלאה בהומלסים. בתחנה המרכזית היית דורכת על אנשים ששכבו שם. זו הייתה תקופה של משבר כלכלי עמוק מאוד. ובמקביל קרטר הדמוקרט הפסיד את הבחירות (של 1980) לרייגן שדגל במדיניות שוק חופשי פרועה. בלימודי מנהל עסקים הסבירו לי שאנשים לא שווים אלא את הכסף שהם יכולים להשיג בבורסה, ואני הבנתי שפער כזה לא יכול להחזיק מעמד".

דיברת עם המרצים שלך או עם המנהלים בחברה בה עבדת, כדי לשאול אותם מה הם חושבים על כל זה?
"להיפך, דיברתי עם העובדים הרגילים. הייתי מהנדס צעיר והייתי קשוב להם. דיברתי עם אנשים שעבדו ופוטרו ונלחמו על מקומם. כל הזמן פיטרו וגייסו בלי לחשוב, וכוח האדם חי בסביבה לא בטוחה ותזזיתית".

הוא חזר לארץ והחל לבנות בה את תחום הרפואה האסתטית, אך נשאר בקשר קרוב עם הקפיטליזם הניו יורקי, כשהחברות לומניס ואחר כך סינרון הונפקו בנאסד"ק. משהו בשיטה המשיך להטריד אותו, והוא המשיך לחפש חלופות, גם בעולם האקדמי וגם בעולם העסקי. כשהקים את אנמוד כבר ניסה, כאמור, ליישם בה הרבה מן העקרונות בהם הוא מאמין.

אני מניחה שלמרות הכול אתה מתפרנס יפה במונחים ישראלים.
"השכר שלנו לא גבוה יחסית לתחום, ועד היום בעלי המניות הגדולים לא משכו דיבידנד. העובדים שלנו כבר מכרו מניות, ואנחנו לא".

אתה הולך להפגנות?
"אני מגיע די הרבה להפגנות של הדגלים השחורים ולהפגנות העצמאים, לא כי אני רואה את עצמי נפגע של מדיניות הממשלה כמוהם אלא כי אני משתתף בצערם. לבלפור לא הלכתי, כי זה קצת יותר מדי בשבילי, למרות שאני חושב שמתפתחת שם מלוכה מחוץ לגבול השפיות".

ואיך היציאה מהמשבר נראית מנקודת המבט שלך כמנהל חברה עסקית?
"אנחנו באינמוד באמת חותרים לעבר מה שחברות רבות אומרות כקלישאה - תחושה שמקום העבודה הוא גם תא חברתי עבור העובד ולא רק מקום עבודה. כשההרגשה הסביבתית היא כזו, גם החלטות כואבות לא יוצרות משברי אמון עם העובדים. דאגה לעובדים משמעותה גם לא ליצור כפילויות בתפקידים. כוח אדם הוא משאב יקר, שיכול להצמיח מיזמים נוספים. אם אני לא מעסיק כוח אדם עודף, יש לי גם פחות תמריץ לפטר בעת משבר.

"בנוסף לעובדים אנחנו דואגים גם לקבלני המשנה ושאר החוליות בשרשרת הכלכלית באמצעות חוזים ארוכי טווח, שמאפשרים להם לשמר גם את העובדים שלהם, אפילו בתקופות של משבר. אנחנו מייצרים רק בישראל: ביקנעם, מגדל העמק וטבריה. כמובן שאנחנו גם חייבים ליצור ערך לבעלי המניות, אבל זה אפשרי. השווי שלנו גבוה יותר משל כל המתחרים הישירים שלנו, והוכחנו שקפיטליזם קשוב מיטיב עם כולם".

אתה רואה את עצמך כמתווה של מדיניות כלכלית?
"לא, אני לא איש אקדמיה, איש מקרו כלכלה או איש פוליטי. אני אזרח חרד לישראל. חרד גם לאופי הדמוקרטי שלה וגם מקריסת מעמד הביניים. ויש לי טריטוריה קטנה משלי שממנה אני מתחיל את התהליך".

"לקחת דוגמה מהניו דיל"

בנוסף לביקורת הרבה שיש למזרחי כלפי המגזר העסקי וכלפי מנכ"לים שפיטרו או הוציאו עובדים לחל"ת גם בלי איום כלכלי אמיתי, הוא גם מלא ביקורת כלפי המדיניות הממשלתית. "מרבים לדבר על השטחת עקומת התחלואה", הוא אומר, "לדעתי, צריך גם לשטח את עקומת מחזור הכלכלה, והדרך היחידה לשטח את עקומת 'מחזור השגשוג-מיתון' היא טיפול נכון ביציאה מהשפל.

"בחלק מהמקרים מדובר במדיניות שלא תהיה פופולרית מבחינת כולם ותוציא רבים מאזור הנוחות שלהם, ואני מדבר על יותר עידוד תעסוקה ופחות עידוד צריכה.

"אפשר לקחת דוגמה מהניו דיל של רוזוולט אחרי משבר 1929 בארה"ב", מציע מזרחי. "הוא יצר מהפכה של ממש בארה"ב, קירב אותה להגדרה של מדינת רווחה, ויצר את מעמד הביניים בה. הרעיון פה הוא לא רק לאן זורם הכסף, אלא יצירה של תלות הדדית ומחויבות הדדית בין אזרחים. זהו אותו 'הון חברתי' ש-40 השנים האחרונות החריבו, מתוך הדבקות המוגזמת, העיוורת, בתורתו של מילטון פרידמן".

אם להיצמד לדוגמה של מזרחי, אז משבר הסאב פריים הוא למעשה היפוכו של הניו-דיל. כדי להיחלץ מהמשבר הקשה של 2008 הוזרמו טריליון דולר על ידי הנשיאים בוש ואובמה - והתאגידים והבנקים לא לקחו אחריות בזמן שמיליונים איבדו את בתיהם. "זה היה 'קפיטליזם להמונים וסוציאליזם לבנקים'", אומר מזרחי, "וכך נשארו כל מנועי אי השוויון ללא שינוי. לאחרונה העולם מתחיל להבין שמשבר הקורונה מוביל לשפל כלכלי-עולמי בנוסח השפל הגדול שלא יפסח על אף מדינה מערבית, ושאי אפשר שוב לחזור על תרגיל 2008. צריך מודל יותר דומה ל'ניו דיל'".

 מחאת הדגלים השחורים / צילום: Sebastian Scheiner - AP

מה שאולי מעט מפתיע הוא שמזרחי אפילו אופטימי לגבי האפשרות שניו דיל כזה יתממש בעתיד הנראה לעין. "המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן, הציע תוכנית השקעה במחקר ופיתוח, תשתיות ומערכי ייצור שיחזירו 5 מיליון מקומות עבודה בארה"ב. אם הוא יבחר ויקיים את הבטחתו - אנחנו צפויים לראות את הניו דיל החדש בארה"ב לאחר הבחירות בנובמבר".

מדינת הרווחה של רוזוולט בעצם התפרקה סופית בשנות ה־80, באופן קצת דומה למה שקרה בישראל באותה התקופה עם קריסת מפא"י והמדיניות הסוציאליסטית שהוחלפה בקפיטליזם שהלך והקצין.

"כן, אלה היו תהליכים מאוד דומים. מילטון פרידמן בעצמו הגיע לייעץ לממשלת בגין, ואז גם בארץ הרסו את מדינת הרווחה על ידי הרס מפלגת הפועלים. בסופו של דבר גם שרי האוצר של הממשלות שבאו לאחר מכן הלכו בכיוון הזה עד למשבר האינפלציה הגדול".

היית מוכן לחזור למדינת הרווחה של לפני המהפך?
"לא הייתי רוצה לחזור למדינה של מפלגה אחת ומעמדות שנקבעים לפי הפנקס האדום. אני לא הרגשתי את מה שהרגיש בן ציון נתניהו, אבא של ביבי, שסיפר שהפלו אותו כי היה רוויזיוניסט. אי אפשר לחזור למה שהיה אז, אבל היו אלמנטים של דאגה לעובד. המדינה הוקמה כמדינת רווחה, ואם הקורונה הייתה מגיעה ב-1975 לא היו מפטרים מיליון איש, ולא היו מחקים את ארה"ב".

אתה מדבר על "קפיטליזם קשוב", אבל אולי אתה בעצם מכוון למילה שנחשבת היום קצת למוקצית ונקראת סוציאליזם?
"בתפיסה שלי סוציאליזם מתקשר למשטרים של מזרח אירופה ולפגיעה חזקה בחופש האישי, אבל 'קפיטליזם קשוב' מנקודת המבט של עסקים, הולך מצויין עם סוציאל דמוקרטיה מבחינת השלטון, כמו במדינות צפון אירופה".

"לאף מנהיג בארץ אין את האומץ"

מזרחי כל כך נלהב וחדור אמונה ולהט בנוגע לתיקון הקפיטליזם, שלעתים קל לשכוח שהוא אינו פילוסוף או הוגה דעות, אלא מנהל שעומד בראש חברה בעלת שווי עצום. אין ספק שכדי להגיע לשם הוא צריך היה לקבל החלטות קשות, כמו כל מנהל. כיצד הדברים האלה מסתדרים יחד? כיצד בכובע אחד הוא מטיף לראייה מתכללת של צרכים של כל בעלי העניין ומן הצד השני הוא מנהל חברה יעילה ורווחית כל כך?

מבחינתו, התשובה לכך היא דווקא פשוטה והיא קשורה לרמת היעילות בחברה הבודדת ולרמת הפריון הנמוכה במשק: "שר הרווחה איציק שמולי הצהיר שחצי מיליון מובטלים לא ישובו לעבודתם, גם אם המשק יחזור לפעילות מלאה. איך זה יכול להיות?", הוא תוהה ואז מסביר: "בתקופת שגשוג של המשק, שבה החברות מרוויחות והמדינה גובה מיסים ראויים, מתבצע תהליך של יצירת שומנים ועודפים במערכת הציבורית ובתעשיות הפרטיות. נוצרת רמת פריון נמוכה, אבל לא נדלקות נורות אדומות אצל מקבלי החלטות. כשהכול טוב אף אחד לא נותן את הדעת להפסד המצטבר למשק כתוצאה מחוסר היעילות. אבל חוסר היעילות הזה לא נעלם, הוא בא לידי ביטוי במלוא העוצמה בזמן כניסה למשבר כחלק מהמחזור הטבעי".

 מחאת העצמאים בכיכר רבין / צילום: Sebastian Scheiner - AP

אז מה צריכה הממשלה לעשות לדעתך?
"צ'רצ'יל אמר 'לעולם אל תיתן למשבר טוב להתבזבז'. אני חושב שיש לנו הזדמנות היסטורית להוביל מהלך היסטורי, עמוק וכואב, שיכלול תכנון וביצוע של תוכנית ממשלתית אמיתית כולל התייעלות במגזר הציבורי. לדעתי, הממשלה עשתה טעות גדולה כשלא ניצלה את המשבר כדי להכניס את המגזר הציבורי מתחת לאלונקה.המגזר הזה מעסיק למעלה מ-700 אלף עובדים, והשכר הממוצע בו גבוה בכ-60% מהשכר הממוצע במגזר העסקי.

"אין לי ספק שחלוקת המשאבים במגזר הציבורי אינה מאוזנת. אין כל סיבה שברמות השכר שקיימת שם מורים ועובדים סוציאלים יקבלו שכר שנושק למינימום. המגזר הזה חייב לעבור שינוי שיכלול מדדי פריון במקום תוספות שכר אוטומטיות, ואיזון נכון יותר בין הקבוצות שמרכיבות אותו. אבל בגלל חוסר במנהיגות אמיצה מצד נתניהו והאוצר לא כולם נותנים כתף שווה ביציאה מהמשבר.

"במקביל", אומר מזרחי, "צריך לבצע תהליך נרחב של הכשרה מקצועית לעובדים שנפלטו, כדי שיוכלו להיקלט מחדש בשוק העבודה העתידי. כיום רק 40%-50% מאלה שעברו הכשרה מקצועית עובדים במקצוע שאליו הוכשרו".

ויש סיכוי שזה יקרה?
"לצערי, נכון להיום, אין לאף מנהיג כאן את האומץ להוביל מהלך כזה. הדרך היחידה לייצר אומץ כזה אצל מנהיגים ישראלים היא על ידי כך שהמגזר העסקי במדינת ישראל יפגין אומץ בתהליך שינוי שיסחוף אחריו גם את הממשלה. בגלל חוסר המנהיגות והאומץ של ההנהגה הנוכחית - המנהלים חייבים לקחת אחריות, להנהיג ולהוביל את השינוי הנדרש. אין לי ספק שאם אנחנו בקהילה העסקית נבנה תוכנית ונוביל את המהלך - תהיה לנו כל זכות לדרוש שהמגזר הציבורי ייתן גם הוא את חלקו".

הקפיטליזם הקשוב בישראל

ארגון הקפיטליזם הקשוב בישראל (הפועל כחברה לתועלת הציבור) הוקם ב-2015 על ידי ד"ר יעל אלמוג-זכאי, אייל מליס, צבי סטפק ועימאד תלחמי, מתוך מחשבה כי הקפיטליזם חייב לשנות את פניו, אחרת יקרוס (מזרחי עצמו לא חבר בקבוצה הישראלית).

סטפק הסביר עם הקמת הארגון כי ידע שהציניות תגיע משני הצדדים: מן המגזר העסקי שיטען כי מדובר בתמימות, ומן המגזר הציבורי, שיטען כי מדובר בהזדמנות למי שניצלו את הקפיטליזם לטובתם כדי "למרק את חטאיהם", ולהמשיך ליהנות מהקפיטליזם תוך שיכוך של הכעס כלפיו באמצעות הבטחות נטולות כיסוי.

הקורונה היוותה הזדמנות עבור חלק מן החברות בישראל להראות כי לא מדובר רק במילים יפות. תלחמי הוא הבעלים של חברת באבקום שאותה הקים - גוף שמספק שירותי קול סנטר לחברות רבות. הקורונה פגעה בפעילות החברה וחייבה אותה להיות יצירתית, אך בסופו של דבר היא מצאה דרך להוציא רק חלק קטן מעובדיה לחל"ת.

"חברה שהוקמה כדי לעשות טוב מחויבת לקו הזה גם כשלא הכל טוב", אומר תלחמי. "ביקשנו להעביר כמה שיותר עובדים לעבודה מהבית, ולא להוציא אותם לחל"ת. לשם כך היינו צריכים להתמודד עם שני אתגרים: לכ-800-900 מהעובדים שלנו לא היו מחשבים בבית, ופעלנו מהר מאוד כדי לרכוש לכולם מחשבים. האתגר השני הוא רשת האינטרנט, שהיא חלשה יותר בחלק מן הבתים של העובדים שלנו, והיינו צריכים לדאוג להם לפתרונות אינטרנט טובים יותר".

הייתה לך תעסוקה עבור כל מי שהיה יכול לעבוד מהבית?
"יש לנו לקוחות שהם עסקים חיוניים ובתקופה זו אולי אפילו הגדילו את פעילותם, ולקוחות אחרים שהם לא חיוניים. אז דאגנו לנייד עובדים ממקום למקום. הוצאנו כ-10% מהעובדים לחל"ת, לרוב בהסכמה עם אותם עובדים שאמרו לנו שנוח להם יותר להיות בחל"ת כי יש להם ילדים קטנים בבית, בלי מסגרות. היום אין לנו אף אחד בחל"ת. המשכנו גם לשלם משכורת למספר קטן של אנשים שלא הייתה לנו עבורם עבודה, בעיקר אנשים עם אופק תעסוקה מוגבל מחוץ לארגון".

מנגד, חברת תמ"מ, המייצרת את הארוחות שאוכלים במטוסים, היא דוגמה לכך שעם כל הרצון הטוב, כשאתה מאבד 98% מהפעילות בן לילה, היכולת לשמור על העובדים אובדת. "הוצאנו את 550 העובדים שלנו לחל"ת", מודה המנכ"ל אמיר שוצמן, "ואנחנו מאוד מקווים להעסיק אותם מחדש אם יום אחד תחום התעופה יחזור להיות מה שהוא היה, אבל זה לא יקרה בקרוב".

אם היית צריך להחזיק את העובדים הללו למרות שאין לך עבודה עבורם, כמה זה היה עולה?
"עשרות מיליוני שקלים רק בחמישה החודשים שכבר עברו. זה לא ריאלי. זה יפה לומר שלא צריך לפטר או להוציא לחל"ת, אבל לא כל העסקים נפגעו באותה הצורה".

הפתרון ששוצמן כן מצא הוא למכור את מגשי האוכל לציבור הרחב. "מכרנו חמש ארוחות ב-50 שקלים. אנשים ראו שהאוכל טעים, לא כמו שאמרו להם על אוכל של מטוסים, ושהמחירים אטרקטיביים, וזה התאים לארגונים או מסגרות חינוכיות שבהן צריך פתאום להחליף את הקייטרינג במגש אישי. עכשיו אנחנו מוכרים את המגשים גם בסופרים". בזכות היצירתיות הזו הצליחה החברה להחזיר 100 עובדים.