מחיפה לירושלים: הצעדה למיגור האלימות בחברה הערבית יצאה לדרך

כ-20 צועדות וצועדים פסעו בחום הכבד על השוליים הצרים וחסרי הצל של כביש 574 בוואדי עירון, מבאקה אל גרביה לכיוון ג'ת. הכביש היה עמוס בפקקים של אחר הצהריים ולא מעט מכוניות ומשאיות צפצפו באהדה, חלקם אף טרחו והוציאו את היד מהמזגן לרגע ונופפו לאנשי "צעדת האמהות למען החיים", שיצאה לדרכה ביום שלישי משכונת חליסה בחיפה ותגיע ביום ראשון לבית הנשיא בירושלים, בקריאה למגר את האלימות בחברה הערבית ולהיפטר מארגוני הפשיעה.

מתחילת השנה נרצחו 51 אנשים בחברה הערבית (45 מתוכם בנשק חם. לפי ספירה של עמותות אחרות, מדובר ב-56 נרצחים), עלייה של כ-10% בהשוואה בתקופה המקבילה אשתקד ("רק" 46 הרוגים). בסך הכול נרצחו ב-2019 לא פחות מ-91 אזרחיות ואזרחים ערבים (לעומת 47 מקרי רצח בחברה היהודית), רק 35 מקרים מהם פוענחו.

לידתה של הצעדה הזו בטרגדיה שאירעה לפני כחודשיים בחיפה. ב-10 ביוני אחרי השעה 23:00 נורה למוות חליל עבד אל-פתאח בן ה-28 ברחוב דוד רזיאל בשכונה, הידועה כשכונת פשע וכמצבור נשק עצום. לפי תושבי השכונה, עבד אל-פתאח, שעבד כמלגזן בשוק הסיטונאי, נורה מצרורות של נשק אוטומטי. הוא נפגע ממספר רב של קליעים באיזור הבטן ומת מפצעיו לאחר 40 דקות של ניסיונות החייאה. הוא הותיר אחריו אם וחמש אחיות, אביו מת לפני כשלוש שנים.

אמו, מונה, פנתה לחבר הכנסת איימן עודה וכך נולדה הצעדה. עודה הבטיח לאם שהוא יצעד איתה את כל הדרך ולפי כוויות השמש על עורפו ומצחו, הוא עומד במילתו. "בסוף השבוע", מבטיח עודה, "כשהצעדה תעבור בכפר קאסם, ג'לג'וליה, לוד, רמלה ואבו ג'וש יצטרפו אלינו עוד רבים. הלוואי אלפים".

"חשיבות הצעדה", הוא אומר, "היא להחזיר את הנושא לכותרות, למרות שמבחינתנו הוא תמיד חשוב. נעשה צעדים דרמטיים", מבטיח עודה, "כמו לסגור את איילון". ההצהרה נשמעת משונה מעט לנוכח כמות הצועדים הקטנה. "מעבר להפקרה ולחוסר הביטחון, האלימות במגזר הערבי עולה למדינה יותר משני מיליארד שקלים בשנה", אומר עודה, "זה המון כסף. אולי זה מה שישכנע, אם לא דרך הנפש, דרך הכיס".

אני מבין את האצבע המאשימה המופנית למדינה, אמרתי לעודה, אבל הצעדה הזו מופנית גם כלפי פנים? "בגדה חיים 3 מיליון פלסטינים", אומר עודה, "ואתה יודע כמה נרצחים שם בשנה? 26. בישראל חיים מיליון וחצי פלסטינים ונרצחים כ-100 איש בשנה - אתה מבין את הפרופורציות. למה זה ככה"?

למה זה ככה?
"בחברה הערבית הפסדנו את המבנה המסורתי, של השבט והמשפחה, ומצד שני - לא הרווחנו מדינה. המבנה הישן התפורר ואין מבנה חדש שיחזיק את זה".

למה עכשיו?
"אנחנו מקדימים תרופה למכה", אומר עודה. "עכשיו המגזר הערבי נכנס לתקופה קשה מאוד מבחינה כלכלית. בגלל הקורונה, יש הרבה מצוקה כלכלית, הפרוטקשן פורח ואנשים שאין להם ברירה פונים אל השוק האפור".

"אני משתתף בהפגנות בבלפור", אומר עודה, "כי זה אינטרס של כולנו. אנחנו רוצים לחיות בחברה ללא נשק וללא ארגוני פשע - וגם זה אינטרס של כולנו".

מונה, אום-חליל, פוסעת בשקט בראש הצעדה. לגופה חולצת טריקו עם הדפס פרצופו המחייך של בנה היחיד, ובידה היא אוחזת בחוזקה את נכדה, כאילו מסרבת לשחרר אותו אל העולם האכזרי שמצפה לאזרחים הערבים במדינת ישראל. "הוא היה ילד טוב", היא אומרת לי בלחש, "היה לו סוס שהיה מטפל בו, כמה אהב את הסוס הזה. ערב אחד עלה לחליסה ולא ירד יותר ואף אחד לא יודע מי הרג אותו".

אחוזי הפיענוח של מקרי הרצח בחברה הערבית נמוכים משמעותית לעומת אלה בחברה היהודית, 38 מול 55. "זה יכול היה להיות גם הבן שלי", אומרת אחת הצועדות וקולה נבלע ברעם הצפירה של משאית ענקית.

"נמאס לנו מהפשע", אומר לי גאנם סעיב מג'דיידה מכר, שמשתתף בתהלוכה. "מאיפה מגיע של הנשק, תגיד לי אתה. מאיפה כל הכפרים שלנו מפוצצים בנשק? איך זה יכול להיות"?

השוליים הולכים ונהיים צרים ככל שאנו מתקדמים בדרך, והצפירות - למרות שהן אוהדות - מפחידות למדי. גם חברת הכנסת היבא יזבק בין הצועדים. "ההידרדרות", היא אומרת, "התחילה לפני כעשור. אפשר לטפל בבעיה, אבל המדינה לא עושה את עבודתה והאזרחים מופקרים. יש הרבה כעס. בגלל הקורונה יש גם עלייה באלימות במשפחה, בפעילות של שוק אפור".

"זו האלימות", היא אומרת, "ואין אזרח ערבי שלא מכיר אותה מקרוב".