עם לוויין בדרך למאדים ועם כור גרעיני חדש ונוצץ, האמירויות אומרות שלום

אין קושי לנחש את קו ההתקפה של מבקרי הפיוס ההיסטורי בין איחוד האמירויות לישראל. שתיהן, יגידו המבקרים, הן יצירות-כפיו של הקולוניאליזם. עצם ייסודן נועד לתקוע טריז, למנוע אחדות ערבית, ולשבש את המהלך התקין של ההיסטוריה.

את זה אגב אפשר להגיד כמעט על כל המדינות שקמו באסיה ובאפריקה במאה השנה האחרונות. עיראק מעולם לא היתה קיימת בתור שכזאת. ניגריה לא היתה. אפילו לא הודו. הקולוניאליזם, לטוב ולרע, היה מנוע של גיבוש פוליטי ושל ציור מפות.

האמירויות באו אל העולם ב-1971, כדי למלא חלל שהשאירה בריטניה. היא הסתלקה משאריות האימפריה שלה, "מזרחה לסואץ", בסוף שנות ה-60. שטחי-החסות שלה בחצי האי ערב נשארו ברשות עצמם. חלק מהן, בדרום תימן, נגרפו אל תוך מדינה פרו-סובייטית, שלא האריכה ימים.

שורה של נסיכויות במפרץ הפרסי חיפשו פתרונות משלהן. שבע מהן כוננו את איחוד האמירויות, עם דרגה ניכרת של שלטון עצמי לכל אחת מהן. הגדולות והעשירות, אבו דאבי ודובאי, הן הנותנות את הטון. האמיר של הראשונה נעשה נשיא האיחוד, אם כי כמובן התואר "נשיא" אינו מציין שיטת שלטון. אין שום דבר רפובליקאי באיחוד הזה.

נייטרליות חדלה להיות אופציה

האיחוד היה סידור של בטחון קולקטיבי. לא היה לו אופי מדיני, לא היתה לו אסטרטגיה אזורית או בין לאומית. הוא נועד לאפשר את המשך שלטונן של שושלות משפחתיות ואת המשך שגשוגן של העשירות והגדולות. הן מסבסדות בנדיבות ניכרת את העניות והקטנות.

אבל 50 שנה על המפה הן זמן מספיק כדי לפתח מחשבות גלובליות, החורגות ממה שהבריטים נהגו לקרוא "חוף שביתת הנשק" של המפרץ. מחשבות כאלה נעשות כורח המציאות כאשר אוסף של ננסיות נידפות ברוח מוצאות את עצמן בחברתן של איראן המהפכנית ושל עיראק הסדאמית. נייטרליות חדלה להיות אופציה.

במאי 1981, האיחוד עשה יד אחת עם ערב הסעודית, כוויית, עומאן, קטר ובחריין בכינון "המועצה לשיתוף פעולה במפרץ". אחד המארגנים הכריז בתרועת נצחון, "טואטא אחת ולתמיד המיתוס של ואקום במפרץ".

פלישת עיראק לכוויית, עשר שנים אחר כך, הפיחה רוח של אחדות-גורל בין נתיניהם של השייח'ים. גברים ונערים עמדו בתור בלשכות גיוס, ונשבעו להילחם "באגרופים קמוצים" נגד עיראק. צבא האמירויות השתתף במלחמה, גם נחל אבדות. מטוסים אמריקאיים הוזנקו משדות תעופה אמירתיים. האיחוד הגדיל בן לילה את תפוקת הנפט שלו בשליש.

"נבנה - והם יגיעו"

ההכרה שהאיחוד צריך להיות יותר מאשר פלטפורמה של קודחי נפט ליוותה אותו מימיו הראשונים. נשיאו הראשון, שליט דובאיי שייח' רשיד, נהג להגיד, "סבי רכב על גמל, אבי רכב על גמל, אני נוסע במרצדס, בני נוסע בלנדרובר, בנו ייסע בלנדרובר, אבל בן-בנו ירכב על גמל". לשון אחר, צריך להתכונן לחיים בלי נפט ובלי גז.

השייח' מקטום של דובאיי גמר אומר להפוך את נסיכותו למרכז פיננסי בין לאומי, בחזקת "נבנה - והם יגיעו". הוא בנה, והם אמנם הגיעו בהמוניהם. דובאיי רשאית להתפאר עכשיו שהיא הונג קונג, או סינגפור, של מערב אסיה.

כמובן, כל זה אינו הופך את האיחוד למדינה, או אפילו לפדרציה נורמלית. שום ארץ, שרק 16% מתושביה הם אזרחים שווי-זכויות, אינה יכולה לטעון לנורמליות. את הנורמליות שלה היא חייבת לכוח עבודה של מהגרים, בייחוד מהודו ומפקיסטן, המונים שבעה מיליון ויותר, או לפחות מנו לפני משבר הקורונה.

את הילידים האמירתים מתאר היסטוריון מערבי כ"חברי שבט", הסרים למרותו של "צ'יף בדואי". "הם אליטה, והחברות (לעורך: בי"ת בצירה, וי"ו בשורוק) בקבוצה קטנה יחסית מחדדת את תודעתם הלאומית, ומחזקת את נחישותם להגן עליה", כותב מייקל קוונטין נורטון בספרו "שומרי חוף הזהב" (2016).

ההסתבכות המרה

ההתערבות הפעילה בעניינים המרוחקים גיאוגרפית מ"חוף הזהב", או מרוחקים יחסית, התחילה רק בשנים האחרונות. אבל מצב הדעת שאיפשר אותה התפתח לאורך זמן.

שורה של מאורעות עזרו לכושר הריכוז האמירתי: חדירת איראן לעיראק; תסיסת השיעים בחוף המזרחי של ערב הסעודית ובבחריין; התחזקות יומרותיה האזוריות של קטר, באהדה לחמאס, לאחים המוסלמים במצרים, ולימים בשיתוף פעולה אסטרטגי עם טורקיה; האביב הערבי ועלייתם הזמנית של האחים המוסלמים לשלטון במצרים; ההזדמנויות והסכנות שזימנו מלחמת האזרחים בסוריה ומלחמת האזרחים בלוב; ולבסוף, למרבה החשיבות, התמוטטות תימן.

בתימן קיבל עליו איחוד הנסיכויות תפקיד צבאי פעיל בניסיון למנוע את השתלטות בעלי בריתה המקומיים של איראן, החות'ים. מה שנועד להיות אקט קצר, מהיר וחסכוני עם רווחים אסטרטגיים עצומים התפתח להסתבכות פוליטית וצבאית מרה. אם בכלל, היא חיזקה את איראן, ויצרה את מה שהאיראנים והחיזבאללה קוראים "ציר ההתנגדות", מטהראן לצנעא, לעזה, לביירות ולדמשק.

במקביל, אם גם במידה פחותה של בהירות, התפתח "ציר אסטרטגי" בין טורקיה לקטר. טאייפ ארדואן מועיד תפקיד כלשהו לקטר ב"קו ההגנה הדינמי" שהוא יוצר סביב טורקיה, בחפיפה לא-מקרית לגבולותיה ההיסטוריים של האימפריה העות'מנית.

איחוד האמירויות אינו מתנהל על פי רקיעת הרגל של שליט יחיד, או של בנו. זו אינה ערב הסעודית. נחוצה הסכמה קצת יותר רחבה בין שבע המשפחות השליטות. הסכמות רחבות אינן מתיישבות בדרך כלל עם הרפתקנות, או עם העזה יוצאת דופן. ההסתבכות בתימן לא הוציאה שם טוב למדיניות באמצעות אינטואיציה.

ברכת 'בראכה'

כרגע אפשר רק להציע השערות על מצב הדעת האמירתי. אולי הוא תוצאה של בטחון עצמי גובר, שהיו לו רק באחרונה שני ביטויים מרשימים: שיגור הלוויין האמירתי למאדים לפני חודש ופתיחת הכור הגרעיני, ה'בראכה', על אדמת אבו דאבי, בסוף יולי. זה הכור הגרעיני הראשון מאז ומעולם בארץ ערבית.

אולי מצב הדעת הזה הוא תוצאה של חרדה גוברת ממגמותיהן של איראן ושל טורקיה ושל אי-הוודאויות הפנימיות בערב הסעודית.

אולי האמירתים באמת רוצים למנוע סיפוח ישראלי רשמי של חלקים מן הגדה המערבית. אולי הם חוששים שזה יהיה הניצוץ שיבעיר את הרחוב הערבי, והם חושבים שמחיר ההשהיה של הסיפוח אינו כבד מדיי.

איל-הנדל"ן היהודי משיקאגו, סאם זל (Zell), סיפר לפני 12 שנה על פגישות עסקים עם יורש העצר של אבו דאבי. "הוא אמר לי שיום אחד הוא יילחם בחפירות יחד עם ישראל נגד איראן", סיפר זל, בראיון ל'גלובס'. הוא ביקש אחר כך להשמיט את הקטע הזה, מפני שעדיין לא הגיעה השעה.

עכשיו נראה שאמנם הגיעה.

"פרס נובל! פרס נובל!"

יש למהלך הזה כמובן הקשר פוליטי פנימי בארה"ב, מפני ש-80 יום לפני הבחירות לנשיאות לכל מהלך של הנשיא יש הקשר כזה.

דונלד טראמפ התאווה אל פריצת דרך דיפלומטית כלשהי, שהוא יוכל לענוד על דש מקטורנו. הוא קיווה כמובן ל"עיסקת המאה" בין ישראל לפלסטינים, שהבטיח לו חתנו ג'ארד קושנר. זה לא הסתייע.

היהלום בכתרו עמד להיות הסכם שלום בקוריאה. לתכלית הזו הוא פיתח מערכת יחסים אינטימית עם רודן צפון קוריאה. לפי ספר חדש, העומד להתפרסם בשבוע הבא, מאת בוב וודוורד, לא פחות מ-25 מכתבים הוחלפו בין טראמפ לקים ג'ונג און. טראמפ אפילו אמר עליהם שהם "מכתבי אהבה". באחת מעצרותיו עתירות-המשתתפים הוא הזמין וקיבל קריאות מן הקהל "פרס נובל! פרס נובל!" זה לא הסתייע.

אבל הוא היה מוכן להסתפק במשהו הרבה פחות דרמטי ומעורר התרגשות. באוקטובר שעבר הוא שיגר מתווך לבלקנים, עם הוראה להשכין שלום בין סרביה לקוסובו. המתווך דרך על בהונותיהם של דיפלומטים אירופיים, העליב ופגע, ולבסוף השיג הסכמה מנשיאי סרביה וקוסובו לבוא לבית הלבן, יחד. טראמפ רצה לעמוד שם, ולקרוא מכתבי הקודש הנוצריים, "אשרי רודפי שלום כי בני אלוהים ייקרא להם". הפגישה בוטלה ברגע האחרון לאחר שכתב אישום הוגש נגד נשיא קוסובו בבית הדין הבין לאומי בהאג על פשעי מלחמה.

זה הסבר סביר, כנראה, ללהיטותו של טראמפ להשכין שלום בין האמירויות לישראל. הוא צייץ את דבר ההסכם בחגיגיות רבה: "פריצת דרך ענקית" (באותיות גדולות) בין "שתי ידידותינו הכבירות" (באותיות גדולות).

אבל מה מביא את איחוד האמירויות לספק תגבורת פוליטית לנשיא אמריקאי, הנאבק על חייו הפוליטיים (כל הסקרים ללא יוצא מן הכלל מעמידים אותו בפיגור ניכר אחרי ג'ו ביידן)? האם זה הגיוני מבחינת האינטרס העצמי של האמירויות? האם זו דרכן להודיע שהן חוששות מפני כיווני המדיניות האמריקאית לאחר חילופים אפשריים של השלטון? או שהן פשוט נכנעו לחינו הטבעי של ג'ארד קושנר ולכריזמה של בנימין נתניהו?

השערות יבואו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny