מפלגה מגזרית לא יכולה להרכיב ממשלה בישראל

לפי הסקרים האחרונים, שי מימון, רוני ססובר ויום טוב כלפון יכולים להתחיל לתפור חליפות. המרענן החדש של מערכת טרום הבחירות זו היא (שוב) מפלגת ימינה בראשותו של נפתלי בנט שעמודת המנדטים שלה נעצרה על הספרה 19. בנט אומנם עדיין לא הכריז רשמית כי יתמודד על ראשות הממשלה מול בנימין נתניהו, אולם מראיונות של בני בריתו, איילת שקד ובמיוחד מתן כהנא, נראה שהפור נפל. החלטה חכמה, אם כי על פי ההתנהלות הנוכחית לא בטוח שהיא ראלית. גם לא בעידן שאחרי נתניהו.

מרגע ששר הביטחון לשעבר נכנס למערכת הפוליטית הוא סימן את היעד הסופי מבחינתו - בלפור. תחילה דובר על "הנהגה" ושימת "ידיים על ההגה", בהמשך אמר בפה מלא כי יתמודד על התפקיד אחרי שנתניהו יפנה את הבמה, וכעת נראה שמבחינתו בשלה העת לקרוא תיגר ישירות על המלך הבלתי מעורער של הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון.

מה גרם לשינוי הכיוון ולהחלטה כי בנט לא ימליץ יותר על נתניהו בפני הנשיא אלא על עצמו? אפשר לתלות זאת בזריקתה של ימינה לאופוזיציה, אך סביר יותר להניח כי כמו כריש אמיתי, בנט פשוט מריח דם. גם הוא, כמו רבים במערכת הפוליטית, מעריך שראש הממשלה לא יצליח להיחלץ מהתסבוכת המשפטית שאליה נקלע, אך נמאס לו לחכות לפסק דין חלוט שיגיע בעוד אילו שנים. הוא רוצה, בצדק ובחכמה מבחינתו, שהמותג "המועמד לראשות הממשלה נפתלי בנט" ירצד בכלי התקשורת ויתגלגל בלשונם של בוחרי ישראל כבר עכשיו.

אולם לא במקרה רק שמם של שקד וכהנא הופיעו כאן בתחילת הטור. כי אם מי מעיתונאי ישראל ינסה לשאול את חברי האיחוד הלאומי, בצלאל סמוטריץ' ואופיר סופר (ובמידה מסוימת גם את הרב רפי פרץ כנציג הבית היהודי שלמרות הכל מהווה תמיד פוטנציאל לחיבור בימין הדתי), האם יכריזו על בנט כמועמדם לראשות הממשלה, הוא ככל הנראה ייתקל בשתיקה רועמת ובהתחמקות מפוארת. וכאן מגיע הפרדוקס שעשוי לנפץ לפוליטיקאי המוכשר מרעננה את החלום.

עם כל הכבוד לשולי מועלם, עידית סילמן, יוסי כהן, אלי בן דהן, אורית סטרוק ויתר חברי ימינה הרציניים, המוכשרים והאידאליסטים (וזה ממש לא נכתב בציניות), לרשימה כזאת אין סיכוי אפילו לדגדג את נתניהו בקרב על הנהגת גוש הימין. עוד לא נולדה מסת מצביעי הימין המסורתי והחילוני שתצביע לרשימה המורכבת מכ-80% נציגים דתיים, וראש הרשימה יודע זאת.

לכן, ברגע שתצא ההכרזה הרשמית על קץ התמיכה האוטומטית של נציגי הציונות הדתית בכנסת במנהיג הליכוד כראש הממשלה, בנט יידרש לשיפוץ פני מפלגתו וכאן הוא ייתקל (שוב) בהתנגדות מבית. בפעם הקודמת ההתנגדות הזאת עלתה לו בהתרסקות מתחת לאחוז החסימה.

בנט כבר הבין מזמן שממפלגה מגזרית אי אפשר להגיע לקצה פירמידת השלטון. אך בבחירות 2019 א' הוא הגיע באופן כואב לתובנה נוספת - הוא לא יכול גם בלעדיה. לכן, אם חשקה נפשו, למרות ההפגנות בשכונה, לעבור עם משפחתו לבלפור, ובהנחה שסמוטריץ' וחבריו לא יאפשרו לו להפוך את מפלגת המגזר הדתי לאומי לליכוד ב', הסיכוי היחידי שלו להגיע לשם עובר דרך כיבוש מצודת זאב. ושם כבר מחכים לו כמה כרישים לא קטנים. 

הכותב הוא כתב פוליטי בעיתון 'שביעי'