לוחמת צדק עד יומה האחרון

פרופ' רות גביזון זיכרונה לברכה הייתה מענקי המשפט הישראלי, במובנו המלא והעמוק של המונח, ממש עד ימיה האחרונים. מעבר לסגולותיה הייחודיות כמשפטנית, חדות המחשבה, היצירתיות, עומק ההבנה והניתוח המשפטיים, והעושר האינטלקטואלי שאפיינו אותה, היא ניחנה בנוכחות אישית כה סוחפת, עד שזה ממש בלתי נתפס לדבר עליה בלשון עבר. מעטים מאוד הגיעו לרמת המומחיות אליה הגיעה רותי, והפכו לברי סמכא כה בולטים בתחומם. היא הוסיפה לכתוב וללמד גם שנים אחרי צאתה לגמלאות, ובכך הוכיחה את מה שכולנו ידענו עליה הרבה לפני כן: ללוחמות-צדק כמו פרופ' גביזון אין באמת אפשרות לפרוש.

דרכינו המקצועיות שבו והצטלבו במספר רב של הזדמנויות. פרופ' גביזון הייתה חברה בוועדת וינוגרד לבדיקת אירועי המערכה בלבנון בשנת 2006, בפניה העדתי כפרקליט הצבאי הראשי. שאלותיה היו חדות כתער. מסקנותיה - שלא בהכרח היו מקובלות עליי, מנומקות ומבוססות על תפיסת עולם סדורה. כאשר כיהנתי כמזכיר הממשלה, הזמנתי אותה להופיע בפני הצוות המייעץ בראשו עמדתי לסוגיית הסדרי התפילה בכותל המערבי ולהשמיע את תפיסתה בנושא; וכן הונחו בפניי המלצותיה לעניין חוק יסוד: מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

בתפקידי הנוכחי, כיועץ המשפטי לממשלה, נועדתי עמה, מספר פעמים, בנושאים משפטיים שונים. כל מפגש עם האישה הסקרנית, החריפה והאנרגטית שהייתה, היה מותיר אותי עם חומר רב למחשבה. הרושם עמו נותרתי היה שרותי לא ביקשה להביא לכך שאקבל החלטה מסוימת, כזו או אחרת, אלא פשוט להאיר עוד זווית של הנושא שעמד לדיון, ולפתוח אפיקי חשיבה חדשים. ואכן, בכל סוגיה אשר עסקה בה, עשתה זאת רותי בחדות, בבהירות הדעת, במקוריות, ומעל לכול - מתוך אמונה מלאה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כמושגים משלימים שיכולים לדור היטב בכפיפה אחת.

סימן ההיכר של פרופ' גביזון היה אותה עצמאות מחשבתית שניחנה בה. היא התייחדה בהיעדר מוחלט של "מחנאות" וכל חשיבה דוגמטית נעדרה ממנה. היא הייתה ממייסדות האגודה לזכויות האזרח, והייתה מאבני היסוד של המאבק למען זכויות האדם בישראל. ועם זאת, היא הביעה מפעם לפעם עמדות שהובילו לתרעומת בקרב המזוהים עם מאבקים אלה בישראל. עצותיה נבעו תמיד מיושרה הפנימי. גם כשמתחה ביקורת, והביעה עמדות עליהן חלקתי לעיתים, ידעתי באופן ברור ובטוח כי דבריה של רותי לא נשענים אלא על מצפונה ותפיסת עולמה, וכי היא נעדרת לחלוטין כל שמץ הטיה, או שיקול זר. במובן זה, הייתה גביזון אדם ישר, שקידש יותר מכל את האמת והצדק כפי שתפסה אותם.

מחקריה האקדמיים של גביזון, שכיהנה כפרופסור אמריטה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, עסקו בדיסציפלינות שונות בעולם המשפט. כך למשל, בתחום הפילוסופיה של המשפט, המשפט הפלילי ומערכת אכיפת החוק, המשפט ציבורי והחוקתי ובפרט בענייני דת ומדינה. רבים מאוד, ואני ביניהם, היו צמאים לשמוע את עצותיה וללמוד מחוכמתה. אין זה פלא שתרומתה לא נותרה רק בין כתלי האקדמיה, אלא שפרצה את דרכה גם לתחום העשייה הציבורית. כך למשל, בכהונתה כחברה בוועדת שמגר לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה, כחברה בוועדת וינוגרד כאמור, כמחברת אמנת גביזון-מדן יחד עם הרב יעקב מדן במטרה לנסות ולהסדיר את יחסי הדתיים והחילוניים במדינת ישראל, וכמייסדת ונשיאה של מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית.

על תרומתה העצומה, שאין לה שיעור, זכתה פרופ' גביזון בפרסים יוקרתיים וחשובים, ביניהם פרס ישראל בתחום חקר המשפטים. ניכר היה כי בפועלה הייתה מלווה בתחושת שליחות לאומית, וכי העיקרון המנחה בכתיבתה ובמעשיה היה אותו רצון להגשים את החזון למען מדינת ישראל מתוקנת, המגשימה את ערכי הציונות, תוך שמירה על זכויות האדם. מחשבתה המקורית והמחדשת תחסר עד מאוד לעולם המשפט הישראלי, ולי באופן אישי, וכך גם גישתה אמיצת הלב והכרתה במורכבות של המציאות הישראלית. אין בי כל ספק כי תרומתה האינטלקטואלית והחברתית, כאחת מענקיות עולם המשפט של דורנו, תלווה את מדינת ישראל לשנים רבות.

יהי זכרה ברוך. 

הכותב הוא היועץ המשפטי לממשלה