במערכת הבחירות הבאה, הרגש השבטי ישחק תפקיד משני

רה"מ בנימין נתניהו החליט שאנחנו יוצאים למערכת בחירות רביעית והוא התחיל את הקמפיין. מפלאפל בשוק ברמלה ועד פיצוחים ברמת השרון, מנאומים מפתיעים במליאה ועד כריכת יאיר לפיד ואיימן עודה כשם אחד -"לפיד ועודה", בכל פעם שהוא מזכיר את לפיד (עם תוספת פיקנטית של המילה "שמאל"), מצביעת ההפגנות כחייזריות ועד אי מתן זכות הדיבור לגנץ במסיבת עיתונאים. ביבי בחר בתפקיד האבא הגדול, הקובע היחיד, הגוער באזרחיו מצד אחד ומחלק להם כסף מצד שני.

גם נפתלי בנט כבר שם. במהלך אסטרטגי מהיר הוא ניכס לעצמו את תפקיד האיש החכם במשבר הקורונה מבלי החובה לספק תוצאות. כמו פרשני עיתונות הוא נואם על מה צריך לעשות, הוא נשנק מעל במת הכנסת מכאב על אזרחים סובלים, מצליח להציג את תוכנית גמזו כהעתק של תוכניתו התאורטית, והוא מתמיד לדבר בסוגיית הקורונה בכל ראיון ובכל במה שניתנת לו. הוא זוכה בהרבה נקודות כי להיות ביציע זה תמיד מצב טוב יותר מלשחק על המגרש.

אבל יאיר לפיד הוא הסיפור המרכזי. מי שהכריז בתחילת דרכו בפוליטיקה שזוהי הקריירה השנייה שלו והוא שואף להיות ראש הממשלה עדיין נשאר עם רק לא ביבי.

הסיסמה שלא הצליחה לשנות את המפה הפוליטית כבר שלוש מערכות בחירות מככבת גם היום ואף נוסתה בכישלון לעבור כהצעת חוק לאסור על נאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה. רק לאחרונה חזר לפיד לעשתונותיו והרים מחדש את תפקיד ראש האופוזיציה במלחמה על הקורונה, נאם נאום חזק נגד נתניהו על כישלונו בניהול הקורונה, ואף ציין במופגן שהפעם הוא לא ייתן לו את התענוג של מערכת בחירות אישית בלבד. לפיד דווקא התחיל טוב בתחילת המשבר, הציג את תוכנית 8 הנקודות, הציב את עופר שלח כיו"ר ועדת הקורונה ונאם מדי פעם על הנושא, אלא שהוא איבד במהלך הדרך את הפוקוס בפיזור מסרים אישיים ושחוקים נגד ביבי. אם יתמיד בבניית המשוואה ביבי=כישלון הוא יצליח לערער את תדמיתו של נתניהו המוצלח.

פוליטיקה היא דינמיקה של תדמיות. בחירת האזרחים היא בדרך כלל, וכמעט תמיד, בחירה רגשית שמוסתרת במעטה של ראציונליות. אנשים יודעים להסביר בהגיון למה הם מוציאים מיליון שקל על רכב ויידעו להסביר בלהט ובהגיון גם למה הם בוחרים בנתניהו, בנט או לפיד. אלא שבפנים הם בוחרים מתוך רגש עמוק. רק בגלל עידן השקיפות, הרשתות החברתיות ו"כל האמת בפרצוף", נזנחו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות כל הטענות ההגיוניות והצעקה הייתה רק כן או לא ביבי. צעקה אישית מאוד, רגשית מאוד וחשופה שלא ניסתה להסתיר את האמוציונלי בשום רציונל.

הפעם זה יהיה שונה. ולמה?

כי לראשונה מזה שלוש מערכות בחירות, הכאב שלנו הוא לא בלב - הוא בכיס. כשאין לחם בבית ואין פרנסה כל הרגשות עפים מחוץ לחלון למעט רגש אחד: הישרדות. ואם יצליח מי מהמתמודדים לנטוע תקווה שהוא יהיה זה שיצליח להחזיר לאנשים את כספם, פרנסתם וכבודם הוא ימצא את דרכו להנהגה.

ובכחול לבן עדיין ישנים. 

הכותב הוא פרסומאי ויועץ הבעלים של זרמון גרופ