אם רוצים לצמצם פערים אז חייבים לתעדף את התוכניות והמסגרות שעושות זאת

לאחרונה למדנו כי מגפת הקורונה מוצאת דרכים יצירתיות במיוחד להרחיב את הפערים החברתיים והכלכליים בישראל. החל מעליית השכר הממוצע, הנובעת מכך שהעובדים אשר פוטרו או הוצאו לחל"ת הינם העובדים הזוטרים, אלו שמרוויחים מעט; דרך העלייה באלימות במסגרת המשפחה והזוגיות, החלוקה הברורה לנערים בעלי המחשבים הניידים עם חדר פרטי שיכולים ללמוד מהבית לאלו שחולקים מחשב וחדר עם חמשת אחיהם, הסטודנטים שנושרים מהלימודים עקב היעדר גב הורי שיכול לממן אותם לאור הפסקת התעסוקה; ועד לכך שהיינו עדים לשאלה בשבועות האחרונים, בנוגע לסגירת תוכניות חינוכיות עבור צעירים וצעירות בפריפריה וצעירים וצעירות בסיכון.

מדובר בתוכניות חינוכיות רבות, בעיקר אלו שנותנות מענה לצעירים וצעירות בפריפריה ולאלו שבסיכון, אשר היו צפויות להיסגר כליל. בראשם תוכנית היל"ה במסגרתה לומדים כ- 8,000 צעירים אשר נשרו ממערכת החינוך הפורמלית, תוכנית קרב במסגרתה נעשית פעילות חינוכית בפריפריה, תוכנית מיל"ת המאפשרת יום לימודים ארוך בפריפריה, התיכון הווירטואלי שנועד לסייע לתלמידים מהפריפריה. לשמחתי ולשמחת החברה הישראלית בכללותה, בסוף השבוע האחרון התבשרנו כי התקציב הנעדר אותר.

מה משותף לכלל התוכניות שמניתי? אל כולן מגיעים אותם הנערים להם אין רקע משפחתי המאפשר להם לשלם אלפי שקלים למורים פרטיים או לטיפול פרטי. כל אותם הנערים נאבקים יום יום כדי להמשיך בתהליך רכישת ההשכלה, כדי לנסות ולהשוות את נקודת הפתיחה בחייהם לזו של חבריהם ברי המזל הרב יותר. לנקודת הפתיחה אין קשר כהוא זה לכישוריהם, אלא לנסיבות, או למזל, להיוולד למשפחה בעלת אמצעים רבים או פחותים יותר.

אם נחזור למשפט השחוק 'אל תתנו דגים, תתנו חכות' (משפט שטבועה בו בעייתיות עמוקה שכן הוא מתעלם באופן בוטה מכך שיש לנו אחריות לצורה שבה נראית שיטת הדיג), בימים אלו, אנחנו כחברה כמעט ושללנו מבני ובנות נוער את ההזדמנות לרכוש את חכת המוביליות העיקרית - הזכות לרכוש השכלה.

לא סתם במסגרת חוק חינוך חובה, תש"ט-1949, מצוין כי 'לימוד חובה יקיף כל ילד ונער' וכי 'המדינה אחראית למתן חינוך חובה חינם לפי חוק זה'. אין משמעות לזכות, ללא החובה המוטלת הצמודה לה. וגם אם בניסוחים משפטיים מורכבים ניתן למצוא הסבר לכך שהמהלך המדובר אינו סותר את חוק חינוך חובה, הוא סותר אותו ערכית, מהותית וחברתית.

עצם החשיבה על מהלך של סגירת תוכניות הלימודים, משמעותו שאנחנו כחברה, כמעט ובחרנו לעמוד, להתבונן בעיניים של אלפי בני ובנות נוער ולומר להם - אנחנו מוותרים עליכם. אין לכם מסגרת חינוכית לחזור אליה. אנחנו מוותרים על החלומות שלכם, על ההשקעה שלכם, על המאמץ להגיע לסיום הלימודים ולתעודת בגרות למרות הקשיים, על זכותכם ללמידה ולהתפתחות, ועל החובה המוסרית המוטלת עלינו לספק לכם הזדמנות כלשהי, גם אם בפועל היא אינה שווה - לכניסה לחברה. אנחנו מסתכלים בעיניהם של ילדים, שלמרות שנשרו ממערכות החינוך הפורמליות ממשיכים להיאבק יום יום כדי לרכוש השכלה, ואומרים להם שהם לא ראויים. שאנחנו לא מעוניינים בסל הכישורים והעוצמות שלהם. שאנחנו מוותרים עליהם.

הקורונה הוכיחה שמנהיגות מקומית ומגוונת, זו שמוכוונת לצמצום פערים, זו שיודעת לזהות את הצרכים של הקהילות השונות ולייצר איתן שיח, זו שיודעת לקבל החלטות אמיצות בזמנים של חוסר וודאות - אינה פריווילגיה. להפך, זו הדרך היחידה שלנו לצאת מהמשבר כחברה לא מתפוררת.

ההחלטה המודעת והכואבת להרחיב פערים חברתיים ולהקריב את בני ובנות הנוער מהפריפריה ובסיכון על מזבח ההישרדות - זוהי לא החלטה מנהיגותית אמיצה. רחוק מכך. במזל רב, הפעם ההנהגה שלנו בחרה בנתיב פעולה אחר, אך לא מן הנמנע שהסוגיה תעלה שוב על הפרק, ומוקדם מהצפוי.

אז תלמידים ותלמידות יקרים במגוון המסגרות שהיו צפויות להיסגר, אנחנו נמשיך לעבוד כדי לשנות את שיטת הדיג ולצמצם את הפערים החברתיים הקיימים בחברה, ועד שזה יקרה - אנחנו נמשיך להיאבק כדי לאפשר לכם לפחות להרוויח את החכה, בכך שתלמדו במסגרות הלימודים המתאימות לכם.

חברים, תלמידים, הורים, אנשי ונשות חינוך, טיפול ומדיניות - אל לנו לסגור עיניים על הפקרת הצעירים, בכל עיתוי בו שאלה זו תעלה שוב על הפרק.  

הכותבת היא מנהלת תכנית המנהיגות לנוער וצעירים "קו הזינוק" מבית שותפויות רוטשילד