למרות המשבר, אסור לגעת בפנסיה של העובדים

יצירתיות-לכאורה משגשגת בעיתות משבר. אנשים מוציאים מהבוידעם רעיונות גרועים מהעבר, שלא הועילו בעבר, רוצים לנסות אותם שוב - ואת הנזק שלהם אנחנו מגלים היום.

אחד הרעיונות השנויים במחלוקת שהועלו על ידי גורמים שונים במשק, ולעת הזו ירד מהפרק על ידי משרד האוצר, הוא להוריד את השתתפות המעסיקים בהפרשות לקרנות פנסיה. אם המהלך היה יוצא אל הפועל, הוא היה מוזיל לכאורה את עלות ההעסקה של עובדים, ולכן היה גורם ליותר העסקה ולהקטנת האבטלה.

אבל רגע, מדוע יש אבטלה? מדוע המעסיקים אינם רוצים להעסיק עוד עובדים? הרי הבעיה אינה שהעובדים יקרים מדי. לא ולא. הבעיה היא שאין מה לעשות איתם בגלל המשבר הכללי של הקורונה. המשבר פוגע בביקושים במשק, וזה מקור האבטלה. זוהי אבטלה מסוג ידוע: כשאין ביקושים ולכן למעסיקים אין צורך ביותר עובדים. כאן נחזור לרגע למבוא לכלכלה-מאקרו: באבטלה קיינסיאנית הבעיה אינה שהשכר גבוה מדי וצריך להורידו, אלא שהמשק במשבר של ביקוש. זו התרומת הגדולה של קיינס להבנת משברים כלכליים.

אם כן, התועלת בהורדת השתתפות המעבידים בהפרשות לקרנות מוטלת בספק, אבל הנזק שלה ודאי: היא תיצור "בור" בצבירת העובדים לפנסיה, ותקטין את גמלתם העתידית. זהו נזק לטווח ארוך לכולם, אבל בעיקר לצעירים. שבינינו. בגלל אפקט הריבית-דריבית, הפרשה של שקל בגיל 27 צומחת פי 4.8 עד גיל הפנסיה. החיסכון בגיל צעיר הוא הבסיס לפנסיה טובה. אם בשנות המשבר הללו החיסכון הזה ייעלם, אי אפשר יהיה לתקן את המחסור בעתיד.

הקטנת ההפרשות לקרנות הפנסיה, כפי שניסו כל מיני גורמים להציע לממשלה, הייתה פוגעת בנקודה הרגישה, בעקב האכילס של החיסכון לפנסיה: מעט מדי צבירה. מחקרים שנעשו ב"מרכז לפנסיה, ביטוח ואוריינות פיננסית" באוניברסיטת בן-גוריון (ע"י שרית מנחם-כרמי ועל ידי) הראו, שהפנסיה הצפויה מגיעה רק לכ-40% מהשכר האחרון, והאשמה בכך היא הצבירה המעטה מדי בקרנות. דמי הניהול הם בסדר, נמוכים בגלל התחרות בין הקרנות. תשואת הקרנות בטווח הארוך היא גבוהה, וממוצע התשואה בסדר. שאר העלויות של הקרנות הן סבירות.

הבעיה היא שלא מפרישים לעובד במשך מספיק שנים, וכן, שמושכים את הפיצויים. הורדת הפרשות המעסיק, לו הייתה מתקבלת הייתה יוצרת, חס וחלילה, את ההיפך הגמור ממה שצריך: הקטנת אחוזי הפנסיה עוד יותר.

השאלה היא האם מקבלי ההחלטות הפנימו את ניסיון העבר. כולם יודעים שהביטוח הלאומי נמצא בצרות פיננסיות, אבל לא רבים יודעים שזה קרה בגלל רעיון דומה: הקטנת השתתפות המעביד בתשלומים לביטוח הלאומי, מתוך מחשבה שכך ניתן יהיה לתמרץ את התעסוקה. עד 1985 היוו תשלומי המעביד לביטוח הלאומי מעל 10% מהשכר. מיד לאחר מכן, ירדו התשלומים עד 2% מהשכר, כאשר האוצר משלים את מה שחסר לתקופת ביניים; מאז שנות ה-2000 ואילך, ההשתתפות עלתה חלקית והתייצבה על 6% מהשכר.

התוצאה הברורה של המהלך היא מחסור בכסף בביטוח הלאומי, ואיום - אמנם של עוד כ-20-30 שנה - של אזילת המשאבים לתשלום קצבאות הזיקנה. ומה קרה לתעסוקה? חוקרים של שוק העבודה ניסו למצוא קשר בין התעסוקה להורדת עלויות המעסיק, והנתונים לא הראו קשר כזה. לכאורה, ירידת עלות התעסוקה הייתה צריכה לעודד תעסוקה. בפועל, זה לא קרה.

מערכת הפנסיה בישראל אולי אינה אידיאלית, אבל היא עובדת ואפשר לשפרה כדי שהיא תעבוד עוד יותר טוב. צריך להיזהר שבלהט הקורונה לא יתקבלו החלטות שיפגעו בה באופן אנוש ויגרמו לבכייה לדורות.  

הכותב הוא ראש המרכז לפנסיה, ביטוח ואוריינות פיננסית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב