"צעיר שמסיים תיכון עם חמש יחידות מתמטיקה ולא יכול לנהל שיחה בעברית - יש פה כשל גדול"

שיעור הערבים מבין עובדי ההייטק עומד על מעט יותר מ-2%, והוא נמוך פי עשרה ביחס לחלקם באוכלוסייה. המצב הזה נובע מפערים עמוקים מהם סובלת האוכלוסיה הערבית, ולצמצומם נדרש מהלך רחב היקף, שיכול להתקיים רק מתוך שיתוף פעולה בין הממשלה למגזר העסקי ולמגזר השלישי. כך עולה מהדיון שהתקיים הבוקר (ב') בפאנל שעסק בצמצום פערים ושילוב החברה הערבית בהייטק, כחלק מוועידת "גלובס" וארגון צופן.

"המגזר הערבי הוא חלק מהפריפריה וחולק את אותם מאפיינים, ויש גם מאפיינים יחודיים מעבר. המגזר הערבי הוא גם לא מקשה אחת, ולמשל המגזר בצפון שונה לחלוטין מהבדואים בדרום. יש שני חסמים: הציר האקדמי, של מורים, השתלמויות, פערים וכו', והציר המנטלי", כך אמר שיח' מוהנא פארס, מנהל אגף תוכניות לאומיות, במשרד החינוך. לצדו, השתתפו בפאנל רביטל דואק, מנכ"לית משותפת בעמותת צופן, אחמד מואסי, מנהל תחום חברה ערבית בקרן אדמונד דה רוטשילד ובועז גרין, מנהל אמדוקס נצרת. את הפאנל הנחה עורך מדור הייטק של "גלובס", עמרי זרחוביץ'.

לדברי פארס, "בציר המנטלי יש שלושה עוגנים, והראשון הוא תודעת צמיחה, למשל תלמיד אומר 'אני שלוש יחידות', כשם קוד, למרות שהפוטנציאל שלו הוא חמש יחידות. השני הוא מוטיבציה מכוילת, גם תלמיד שרוצה להיות מהנדס, מה אתה הולך לעשות כדי להגשים את החלום שלך. החסם השלישי, שמאוד מאפיין את המגזר הערבי הוא תמונת העתיד. למשל תלמידה ערביה בת 16, שם יש הינדוס גדול של תמונת העתיד. היא תגיד שההייטק שייך לאנשי 8200 ואין לי סיכוי להיות בהייטק אף פעם".

רביטל, בשביל זה צריך מודלים לחיקוי שינוע את הגלגל בחברה הערבית. איך אפשר להשיג את זה?
דואק: "הכל מתחיל ונגמר בחשיפה והנגשה, אנחנו מנסים לחשוף כמה שיותר נערים ונערות לתעשיית ההייטק וגם לחשוף אותם למודלים לחיקוי, גם לתמונת העתיד של ההייטק, וגם לבנייה של סט יכולות שנדרשות לצורך השתלבות בתעשיית ההייטק - מיומנויות רכות שנרכשות בחינוך בלתי פורמלי ושיטות הוראה יחודיות. חשוב להבין שברגע שהייטק יהיה בתוך הערים הערביות, כל ילד וילדה יוכלו לעבור, לראות אנשים שעובדים שם, להזדהות עם הדבר הזה, ושזה לא יהיה משהו מופשט בדימיון בלבד".

בועז, אתה מנהלת את הסניף של אמדוקס בנצרת, אתם רואים את ההשפעה של החשיפה הזאת?
גרין: "יש לנו סניף בנצרת ו-70% מהמהנדסים בו הם מהחברה הערבית, והנוכחות שלנו בנצרת מסייעת לנו להחשף לכל איזור הגליל. אני חושב שהרכבים עם הלוגו של אמדוקס שנכנסים לכל הישובים והכפרים בנצרת, הם אלה שנותנים את תמונת העתיד ועוזרים לילדים הצעירים, ועוזרים להם להבין שהם יכולים להיות בתעשיית ההייטק. סוף סוף אנחנו רואים חבר מביא חבר לא רק מ-8200 אלא גם מהאוכלוסייה הערבית. היום העובדים שלנו בעצמם 'לוקחים את המקל לידיים', הולכים בתי ספר ומספרים את הסיפור שלהם.

"אנחנו גם מביאים ילדים מבתי ספר פעם-פעמיים בחודש ומספרים להם מה אנחנו עושים, ומנגישים להם את תעשיית ההייטק כדי שהם יוכלו לחלום יום אחד להיות בתעשייה. יום אחד הגיעו חבורה של בנות בית ספר בכיתה י' והם עברו שעה איתנו עם מהנדס שסיפר להם מה לעשות, והמורות שלהם כעסו עליו, כי כל הבנות הלכו למורות אחרי המפגש איתו, וביקשו לעבור ל-5 יחידות מתמטיקה, אבל היחידות כבר נקבעו".

בהמשך לכך, מואסי ציין כי "בתי הספר לא מעודדים ילדים לעלות ל-4-5 יחידות כי זה עשוי להוריד להם את הממוצע ואת אחוז הזכאות לבגרות". זאת, בדומה למצב במערכת החינוך היהודית בישראל. לדבריו, "הפערים ממשיכים כל החיים, וגם באקדמיה אנחנו רואים צעירים שצריכים לצמצם פערים של 12 שנות לימוד כמו השפה העברית ומיומנויות רכות, ובגלל הפערים הללו צריך ללוות אותם בתוך האקדמיה.

"אחרי זה אנחנו ממשיכים איתם, וגם מי שמסיים את הלימודים שלו בהצלחה, זה לא מובן מאליו שהוא ישתלב בתעסוקה. מי שהצליח בלימודים, עדיין יכולים להיות לו פערים מול אחרים, בעיקר בקישורים רכים של איך לכתוב מייל, איך להוציא מאמרים וכדומה. זה ממשיך לכל אורך החיים. צמצום הפערים צריך לעבוד עם הצעירים עצמם וגם עם המעסיקים, כי אם הארגון לא יהיה מוכן לצמצם את הפערים אצלו לקליטת העובדים, זה לא יעבוד".

גרין: "הטכניון והמוסדות האקדמאיים מלמדים מהנדס להיות סטודנט מצויין, אבל לא מלמדים אותו איך לעבור ראיון עבודה. לנו יש תכנית שבה מהנדסים שלנו עושים מנטורשיפ לסטודנטים צעירים ועוזרים להם לגשר על הפער הזה, ויש לנו הצלחה של 100%, בארבע שנים כל אחד מהסטודנטים האלה מצאו עבודה".

פארס: "עבור הערבים הבעיה מתחילה מזה שהסטודנט מגיע לטכניון בגיל 17, והפתרון יכול לבוא משנת מעבר בלתי פורמלית בדומה לשנת שירות, בה הוא ישפר את ההיכרות עם האוכלוסייה הישראלית, שיפור המנהיגות, שיפור המיומנויות. זו חוליה מאוד חסרה". לדבריו, "הגורם המרכזי הוא מערכת החינוך, זה מתחיל ומסתיים שם. ולראייה, בתוך 4 שנים המגזר הערבי עלה מ-5% ל-10% בחמש יחידות מתמטיקה, זה עלייה מאוד יפה, ועדיין חרוקה מאוד מהממוצע הישראלי".

האם מערכת החינוך הגדולה והמסורבלת מסוגלת לפתור בעיות של אוכלוסיות שלמות, במקרה הזה החברה הערבית, ולצמצם פערים?
פארס: "אני מסכים שיש בעיה במערכת החינוך, ועדיין חמש יחידות מתמטיקה הוא המנבא הגדול ביותר לקבלה והצלחה בהנדסה. זה המנבא הגדול ביותר אבל לא מספיק. אם נביא את החמש יחידות יחד עם כל היכולות הרכות במסות בגילאי 12-13, זה יעשה שינוי הרבה יותר גדול משכמה בודדים יחשפו להייטק בגיל תיכון. אם נעשה תכנית רחבה ש הממשלה עם המגזר השלישי והמגזר העסקי זה יעשה שינוי הרבה יותר גדול".

מואסי: "אני חושב שיש פה כישלון גדול של מערכת החינוך כי צעיר שמסיים תיכון עם חמש יחידות מתמטיקה ולא יכול לנהל שיחה בעברית, יש פה כשל גדול. המגזר העסקי והקרנות יכולות לקחת את הסיכון ולהשקיע במודלים ואז את המודלים האלה, הממשלה צריכה לקחת אחריות ולהשקיע בהם, וזה יהיה הבסיס לשותפויות. פיתחנו כמה מודלים של שנת מעבר ואתה רואה את התוצאה. היום, הממשלה היא זו שצריכה לקחת אחריות על הדבר הזה".

דואק: "ברור שאין פה גורם השפעה אחד, אלא מכלול של גורמים שצריכים לחבור יחד לצימצום הפערים כדי לתת הזדמנות שווה לכל נער ונערה מהחברה הערבית להשתלב בתעשיית ההייטק. גם אנחנו בצופן וגם המעסיקים משקיעים המון בליווי התלמידים והמועמדים כדי שידעו לדבר באותה שפה 'הייטקית' ולהשתלב. יש תפקיד גם לחינוך הבלתי פורמלי, וצריך גם לשלב כמה שיותר את ההורים בתהליך, לחזק אצלם את הביטחון בתעשיית ההייטק ולתת להם רוח גבית. התכניות שלנו בצופן כוללות גם את ההורים באותן נקודות החלטה קריטיות לצעירים. שלושת העוגנים האלה של ממשלה, מגזר עסקי ומגזר שלישי צריכים לעשות את זה ביחד".