"לשלב את המגזר הערבי בהייטק מבחינתי זו ציונות מעשית"

אדהם גזאלי, שנולד במזרח ירושלים, בנה את הרובוט הראשון שלו בגיל 10. "צפיתי בהרבה מדע בדיוני, והחלטתי לבנות רובוט. הוא לא הצליח ללכת וההורים שלי אמרו לי, עזוב, זה די גרוע. עדיף לך לוותר. רק אחרי עשור הבנתי שלבנות רובוט זה לא פשוט, זו משימה מורכבת, לא רק מכאנית", כך אמר היום גזאלי בפאנל "בין סטארט-אפים לחברות בינ"ל: מה תפקידה של התעשייה?", שנערך בוועידה "משנים את החוקים - מצמיחים את ההייטק בחברה הערבית" של "גלובס" וארגון צופן. 

"היום אני מנהל את חברת Imagry שהייתי שותף לייסודה, והיא בונה מערכת ראיה ממוחשבת עם בינה מלאכותית, כלומר אנחנו בונים רובוטים", המשיך גזאלי. "היום אני עובד בחיפה. זה מסלול לא רגיל עבור אנשים עם הרקע שלי. להורים שלי היו חיים מאוד צנועים ולסבים שלי חיים צנועים עוד יותר, ומאז ומעולם אמרו לנו: תלמדו באקדמיה ותהיו רופאים. כי זה מה שעושים. כשדיברתי איתם על עסקים, הם חייכו, והבנתי שהם חושבים שאני מטורף. אבל זה מה שרציתי לעשות ואני לא יודע לעשות שום דבר אחר". הוא הוסיף כי כל אדם ששואף להיות יזם, ולאו דווקא מן החברה הערבית, שידע כי זהו מסלול של קושי וכישלון.

בפאנל השתתפו מלבד גזאלי גם קרין מאיר רובינשטין, מנכ"לית ונשיאת ארגון IATI, האיגוד הישראלי לתעשיות מתקדמות, גלעד רבינוביץ', מנכ"ל קבוצת אסקיולינק, ד"ר נסרין שחאדה, מהנדסת בכירה במלאנוקס, לשעבר מייסדת וסמנכ"ל הטכנולוגיה של חברת OlfaGuard. את הפאנל הנחה כתב "גלובס" אורי פסובסקי.

"בהדרגה ההייטק הופך להיות כור היתוך"

שחאדה סיפרה על התפתחות הקיירה שלה: "הלכתי במסלול הפוך מהנפוץ. במקום להיכנס לחברה גדולה, התחלתי בבנייה של סטארט-אפ. תחילה עשיתי תואר בהנדסה ביו-רפואית, אחר כך הבנתי שחסרה לי הנדסת חשמל, אז עשיתי עוד תואר ראשון. אחרי כן עשיתי תואר שני בהנדסה ביו-רפואית, והייתי שותפה להקמת חברת Olfaguard, שביקשה לזהות חיידקי סלמונלה באמצעים ביו-הנדסיים. החברה פחות הצליחה, וכשהיא נסגרה עברנו למלאנוקס".

שחאדה ציינה כי ישנם קשיים מסוגים שונים. "הקושי הראשון הוא לפני שמתחילים לעבוד, כשמנסים לבחור מה ללמוד, כבר מרגישים את החוסר במוכנות באמת להבין מה אני רוצה לעשות. מעבר לכך, לא ידעתי איך לכתוב קורות חיים, איך לגשת לראיון. אלה מיומנויות שחסרות למהנדס צעיר וזהו מקום של חוסר ביטחון מעבר לקשיים האובייקטיביים. כשכבר נכנסים לראיון, מדברים בשפה שנייה, וגם הביטויים, הסלנגים, כל מה שהוא חלק מההוויי של יצירת הקשר, הוא חסר לנו. מראיינים הם גם בני אדם, ולא משנה כמה מכינים אותם, יש משהו מעבר למקצועיות שמשפיע על התפיסה של המועמד. ואז, כשנכנסים לעבוד, הקשיים האלה נשארים. וכיוון שהסגברה זה הספורט הלאומי של מהנדסים, עבור מהנדסות זה מוסיף קושי".

רבינוביץ' סיפר כי הוא חבר בצופן, עמותה המקדמת תעסוקת ערבים בהייטק, ותרמה רבות לצמיחה בשיעור הערבים בהייטק בשנים האחרונות. "אני מגדיר את הפעילות הזו כציונות מעשית. ציונות היא לשלב את כל החברות בישראל בכל התעשיות ובכללן תעשיית ההייטק. יש לנו אחריות. הציפיה היא ממנהלים שיגלו פתיחות והבנה וינחו את העובדים שלהם. לפעמים הבעיה היא לא אצל המנהל עצמו אלא אצל המגייסת שלא מבינה. מצד החברות חייבת להיות פתיחות שמונחית על ידי ההנהלה. ומצד שני, המועמדים צריכים ללמוד איך להגיש קורות חיים. אני נתקל בקורות חיים נוראיים אצל כל המגזרים. לחפש עבודה זו עבודה. היום אנחנו כבר בסוף עידן הקורות החיים ומעבר ללינקדאין כקורות חיים, אז צריך להתמחות גם בזה".

פסובסקי ציין כי חיפוש עבודה עובר לעיתים קרובות דרך חברים, ואולי זה יכול להשפיע. רבינוביץ' ענה כי: "בעבר ההייטק היה נחשב לשייך למשרד הביטחון, ולכן האוכלוסייה הערבית לא הלכה ללמוד מחשבים, אבל היום התעשיה הרבה יותר פתוחה. יש עדיין את המגבלה של חבר מביא חבר, אבל בהדרגה ההייטק הופך להיות כור היתוך".

מאיר רובינשטין התרגשה מן הסיפורים של שחאדה וגזאלי, ואמרה כי: "אחד האתגרים שיש לתעשיית ההייטק הוא מחסור בכוח אדם. מבחינתי חרדים, ערבים, כל מגזר שיוכל להיכנס ולהירתם להייטק כדי להוריד את המחסור בכוח אדם ולחזק את התעשיה, אנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי להכניס אותו. זה לא סוד, יש בעיות לא קטנות, בעיקר עכשיו בזמן הקורונה. אבל הידע שם, הכישרון שם, הרצון והמוטיבציה נמצאים, וצריך להוריד את החסמים".

פסובסקי: "זה משהו שמוטל על התעשיה? על המדינה?".
מאיר רובינשטין: "אנחנו חושבים שהמדינה לא צריכה להתערב אלא במקרים שיש כשל שוק. במקרה הזה אכן יש כשל שוק, ואני קוראת לשר האוצר ושר הכלכלה, לקחת אחריות על הנושא הזה לא רק כאג'נדה פוליטית אלא להיכנס לעומק ולהבין שאם לא נסגור את המחסור בכוח אדם, נמצא את עצמנו בתחרות מאוד קשה בעולם.

"החברות הרב לאומיות לא חייבות להיות בישראל. הן יהיו פה אם זה ישתלם להן. כרגע הן כאן והן עושות עבודה מדהימה בלגייס את כל המגזרים. מבחינתי אעשה כל מה שאפשר כדי שהחברות יישארו כאן ויחד נסגור את הפער".

פסובסקי שאל את שחאדה מה ניתן לעשות בתוך החברה הערבית. היא ענתה כי "אנחנו עושים ועושות הרבה, ולא מחכים שיבואו אלינו. צופן היא דוגמה מעולה לפעילות כזו, וישנה רשת חברתית מהודקת של חבר מביא חבר שכן התפתחה בין מי שמגיע מן המגזר לתוך התעשיה. חברה בסופו של דבר תגייס מהנדס אם הוא מהנדס טוב. אנחנו מנסים ומנסות קצת להוציא את רעש הרקע, לצמצם אותו ולהשאיר את האיכות המקצועית של אותו אדם, ולעודד גם את ההשתלבות אחרי הגיוס. בנוסף, גלעד אמר נכון שצריך ללמוד איך לכתוב קורות חיים. זה משהו שאני אישית גיליתי בשלב מאוד מאוחר. וזה מכשול לא קטן. זו דלת הכניסה שלך".

"יש הזדמנות גדולה לסגירת הפערים"

אתגר נוסף ייחודי לסטארט-אפיסטים מן המגזר הערבי, הוא המימון. גזאלי: "אני לא יודע כמה זה קשה או קל לאחרים. אנחנו גייסנו מערבים ישראלים בעיקר, וקצת פלסטינים - המשקיע הראשון שלנו היה פלסטיני. אח"כ גייסנו ממשקיעים אמריקאים ולפני שנה גייסנו כסף מהאמירויות. אני חושב שלאדם כמוני קל יותר להתחבר לאנשי הון הסיכון הערבים לעומת קהילת הון הסיכון הישראלית. אנחנו דומים באופן שבו אנחנו בונים חברות. זה עניין תרבותי. אפשר לגשר על הפער, אבל זה מורכב. אתה מנסה לצמצם את הקשיים, ואם אפשר למצוא את הכסף במקום נגיש יותר, אני בעד".

רבינוביץ' סיפר כי: "יש שינוי מאוד גדול שקורה מיום ליום. זה כמו מהפיכה מתגלגלת. היא נובעת מכל הכיוונים - יש צורך בכוח אדם. אנחנו נמצאים במחוסר בכוח אדם איכותי. כשאתה במחסור בכוח אדם, אתה פתוח יותר לאופציות חדשות".

בעניין משבר הקורונה אמרה מאיר רובינשטין: "ההייטק הוא לא התעשייה הכי סובלת מהקורונה, אלא בתחתית הרשימה, אבל אנחנו רואים ירידה מסויימת בגיוסי ההון ובגיוסי העובדים. לרוב בהייטק רואים את הירידה בשלב מאוחר יחסית, שני רבעונים אחרי תחילת המשבר. עם זאת, יש לנו כאן הזדמנות. היום אנחנו רואים שפרויקטים שבעבר לא הגיעו לארץ או שלא הגיעו לפריפריה, יכולים להגיע רחוק יותר. כולם עובדים מהבית, הכל נראה מצומצם יותר, ולכן יש הזדמנות גדולה לסגירת הפערים. ישנה גם ההזדמנות של איחוד האמירויות, הזדמנות של כניסת כסף רשמית ותפקיד לערביי ישראל כגשר בין המדינות".

רבינוביץ': "הקורונה היא מאיץ דיגיטלי. הטכנולוגיה הייתה קיימת גם בעבר אבל הקורונה קידמה אותנו כ-5-10 שנים קדימה מבחינת ההטמעה שלה. הנושא של המרחק הגיאוגרפי מקבל פחות חשיבות. אנחנו רואים יותר פתיחות לגיוס של אנשים מהגליל או מהדרום, כי מספיק שיבואו יום או יומיים למרכז. זה יעזור גם בשילוב האוכלוסיה הערבית אבל האתגר הוא לשפר את תשתיות התקשורת בפריפריה, אחרת הפער ישמר".