כשפרשת אום אל-חיראן הגיעה למחוזי בת"א

משפט אינו מדע מדויק. אף שהוא שואף לקריטריונים מארגנים חד-משמעיים, עושר החיים לא מאפשר להרכיב תוכנה מדויקת, שתדע להכריע בסכסוכים לפי הנחיות שיוזנו אליה מראש. בסופו של דבר, כפי שאין על פני האדמה שני אנשים שזהים זה לזה בכל קווי אישיותם, כך גם אין שני אירועים אנושיים שזהים זה לזה בכל מאפייניהם. לכן, גם בעידן הנוכחי, שבו המחשבים משתלטים על עוד ועוד פרופסיות, למלאכת השיפוט עדיין דרושים כליות ולב אנושיים.

אלא שנדמה לי שמושכלות יסוד אלה נעדרו מלשכת שופטת בית-המשפט המחוזי בת"א, רחל ערקובי, כשהובאה לפתחה בקשה לפטור מאגרה של אלמנת המנוח יעקוב אבו-אלקיעאן ו-11 ילדיו, שמאז ליל ה-18 בינואר 2017, מתקשים לשוב לשגרת חייהם. הרג אבי המשפחה, יעקוב אבו-אלקיעאן, מידי שוטרים באותו לילה מסויט ש"זכה" לכינוי המכובס "פרשת אום אל-חיראן", הותירה אותם שורדים בדוחק, כשהם עדיין מתגוררים תחת הריסות ביתם באום אל-חיראן, חשופים לעיני כול ולפגעי מזג האוויר. הרוסים מבחוץ ומרוסקים מבפנים.

הבקשה היא חלק מתביעת נזיקין של המשפחה נגד מכלול העוולות אשר נעשו לטענתם - מרשלנות השוטרים שלא הוכנו כראוי, וששגו שגיאות קטלניות בשטח, דרך כוחות הצלה שהפקירו את אב המשפחה למותו האיטי, ועד למפכ"ל ולשר לביטחון-פנים שהוציאו דיבת המנוח.

לא קל היה לשכנע את בני המשפחה לתבוע. ברור שלאחר הפרשה, האמון שלהם ברשויות המדינה, לא יהיה קיים. למרות זאת, עו"ד משה קריף, לוחם חברתי ותיק, לא ויתר והצליח לשכנע אותם לעשות זאת, לא רק למענם, אלא גם למען החברה הישראלית, שחייבת את בירור הפרשה הזו שלא נותנת מנוח לכל מי שמוסריות המדינה חשובה לו.

כלי זה של פיצויים חוקתיים נגד רשויות השלטון, נבחר מתוך הבנה כי "להתייחסות החוקתית למצבים אלה נודעת לא רק חשיבות חינוכית ורטורית שאין להקל בה ראש, אלא גם חשיבות מעשית", כפי שקבעה שופטת בית-המשפט העליון, דפנה ברק-ארז.

אלא שלפני בירור התביעה הכה-חשובה הזו לכולנו, ניצב מכשול אדיר ממדים. לפי כללי הנזיקין הרגילים, שנוסחו כרגיל על-ידי בעלי הכוח בשיטה, על התובעים לשלם אגרה בסך 367,000 ₪!. עו"ד קריף טען בפני השופטת ערקובי, בתפקידה כרשמת, שתשלום האגרות ימנע מהמשפחה לממש את זכותה לתבוע. נראה שאת הרשמת זה לא הרשים: "בחשבון הבנק קיימת יתרה של 194,000 שקלים. משכך לא נחה דעתי, כי אין למבקשים אפשרות לשלם את האגרה". אמרה ודחתה את הבקשה.

לא ייאמן. כל רכושם של 12 הנפשות הללו הוא פחות מ-200 אלף שקלים. עם זה הם צריכים לשרוד. אבל השופטת המכובדת, מצפה שבמקום מזון הם ישלמו אגרה, אם הם רוצים צדק. יותר מזה, הרי גם אם הם ייתנו את כל הונם וייוותרו מחוסרי כול, עדיין יחסרו להם 170,000 שקלים לתשלום. מה מציעה הרשמת? אולי שימשכנו את הריסות הבית באום אל-חיראן וישלמו את השאר? האם היא מכירה בנק שיעשה זאת, אגב?

אם יש מקרה שמצדיק מתן פטור מאגרה, זה התיק. מעבר לחשיבות החוקתית העצומה של התיק לכולנו, ומעבר לרגישות הנדרשת כלפי קורבנות פרשה זו (גם לגישת אלה שסבורים שלא נפל רבב בפעולת המשטרה), אין ספק שבני המשפחה שנפגעו עומדים בכל תנאי מתן הפטור. לא נדרשים פה כליות או לב מיוחדים. זה ברור לכל מי שמרים את עיניו מתוכנת הדחיות האוטומטיות, ומביט למציאות שמצטיירת בתיק שלפניו. משום מה לשופטת ערקובי זה לא ברור. חבל. 

הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו