החלת הריבונות על יו"ש נדחתה, אך גם להצהרות מדיניות יש משמעות

החלת החוק הישראלי ביו"ש נדחתה לעת עתה. האם נשארנו רק עם מילים ריקות?

עמדתה המסורתית של ישראל היא שיש לה זכויות משפטיות על כל ארץ ישראל שממערב לירדן, ובכלל זה יהודה, שומרון והבקעה. היא באה לידי ביטוי בהסכמי שביתת הנשק עם ירדן ב-1949, כשנקבע מפורשות כי הקו הירוק אינו אומר דבר לגבי תביעות הצדדים. עמדה זו גם מומשה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, עם סילוק הכיבוש הירדני, כשהכנסת הסמיכה את הממשלה להחיל את המשפט, השיפוט והמינהל הישראלים בשטחים האלה בצו ממשלתי. הממשלה עשתה זאת במזרח ירושלים.

במהלך השנים נשחקה לכאורה העמדה הזו, בזירה הבינלאומית ובזירה המשפטית הפנימית. בזירה הבינלאומית - החלטות שקיבלה מועצת הביטחון של האו"ם במהלך השנים קבעו כי מדובר בשטח כבוש לפי המשפט הבינלאומי (אם כי החלטות אלו לא היו בעלות היבט מעשי מחייב). כך גם בית הדין לצדק של האו"ם בשנת 2004. הממשל האמריקאי מאז שנות השבעים התייחס גם הוא בשלילה, ואחרי החלטת מועצת הביטחון 2334 בשנת 2016 הביע ממשל אובמה עמדה פומבית בדבר אי-חוקיותה של ההתיישבות הישראלית ביו"ש.

בזירה הפנימית - במשך שנים רבות העמדה הישראלית הייתה מגומגמת. מצד אחד הקמת יישובים, שאין חזק ממנה כדי לבטא את טענת הזכות; מצד שני עמדה משפטית רפה, שהתגבשה בעיקר במענה לעתירות נגד ההתיישבות בבית המשפט העליון. כך הלכה ופשטה העמדה כי נוכח השלטון הצבאי ביו"ש ישראל היא במעמד של 'כובש זמני'.

השנה האחרונה הביאה התפתחויות משמעותיות בזירה הבינלאומית ובזירה הפנימית.

בזירה הבינלאומית, השינוי המשמעותי ביותר הוא בעמדות הברורות והמרעננות שהציג הממשל האמריקאי: בנובמבר 2019 הודיע שר החוץ מייק פומפאו כי ארצות הברית משנה את מדיניותה ביחס לחוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש וקבע כי "הקמת ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית אינה סותרת את החוק הבינלאומי". במכתב שהוציא לאחר מכן תמך בעמדה כי "יש לישראל זכות חוקית בלתי מעורערת להקים יישובים בגדה המערבית". בכנס בירושלים בינואר 2020 הבהיר שגריר ארה"ב בישראל כי זכותה של ישראל להתיישב ביהודה ושומרון "מובנת מאליה". תוכנית המאה של הנשיא דונלד טראמפ, "שלום לשגשוג", מתייחסת ליהודה ושומרון כשטח ש"לישראל יש לגביו תביעה חוקית, היסטורית ובת תוקף, ומהווה חלק ממולדתו העתיקה של העם היהודי".

יש לקוות שעמדות עקרוניות אלו לא ישתנו אם יתחלף הממשל בארצות הברית בסוף השנה. אולם גם אם ישתנו, העובדה שהממשל הנוכחי נקט בעמדות אלו וביצע מהלכים ממשיים לאורן אינה בת שינוי. היא מערערת את העוינות שהתקבעה בזירה הבין-לאומית בעשורים האחרונים לשליטה הישראלית ביו"ש.

גם בזירה הפנים-ישראלית חל שינוי. באוקטובר האחרון הציג ראש הממשלה נתניהו תכנית מפורטת להחלת החוק הישראלי בבקעת הירדן, מלווה במפה. לאחר הצגת תכנית המאה בבית הלבן בשלהי ינואר, הודיע ראש הממשלה כי ממשלתו תחיל את המשפט הישראלי בבקעת הירדן ובאזורי ההתיישבות ביו"ש בתאום עם הממשל האמריקאי. ההסכם הקואליציוני שנחתם בעת הקמת ממשלת האחדות כלל לוח זמנים ומועדים להחלת החוק הישראלי בתאום עם ארצות הברית, ובכך ביטא לא רק את עמדת ראש הממשלה אלא גם קונצנזוס ישראלי רחב ביותר.

הצהרות אלו אינן מילים בלבד. הן הבעת עמדה ברורה ורשמית מטעם ראש ממשלת ישראל על כך שהחלת המשפט הישראלי ביו"ש היא עניין הנתון בסמכותה של ממשלת ישראל, שתבחר האם ומתי לממשה. עמדה זו כמוה כהצהרה כי ישראל אינה רואה בעצמה כובשת ביהודה ושומרון או כפופה לדיני הכיבוש שבמשפט הבינלאומי. מדינה המחזיקה בשטח במעמד של כיבוש, לפי המשפט הבין-לאומי, מחזיקה בו כפקדון זמני, והיא אינה רשאית להחיל את משפטה על השטח, למעט תיקוני חקיקה נקודתיים לפי הצורך.

אין ספק שהחלת החוק בפועל, ולו על שטח קטן, תהיה מהלך שובר-שוויון שיחזק את מעמדה של ישראל בשבירת פרדיגמת ה'כיבוש'. אך במשפט הבין-לאומי ובדיפלומטיה גם להצהרות של מדינות יש משקל. לכן לעת עתה, גם קודם שנעשה הצעד בפועל, ההצהרות, העמדות והכוונות אינן רק מילים; הן שינוי היסטורי לטובת ישראל ומעמדה ביו"ש.

הכותב הוא ראש מחלקת ליטיגציה בפורום קהלת