המכה של הקיץ: מעברי מגורים חד צדדיים

בשנים האחרונות כמעט כל פסקי הדין והסכמי הגירושים קובעים הסדר של משמורת משותפת, וחלוקה של זמני הילדים בין בתי ההורים באופן שוויוני או קרוב לשוויוני. המשמעות המעשית היא שכיום הורים חייבים למעשה להתגורר בקרבת מקום, הן האחד לשני, והן למוסדות החינוך של הילדים, מאחר שלא ניתן לטלטל ילדים שעות על הכבישים בין בתי ההורים מבלי לפגוע בטובתם, וככל שהילדים מתבגרים, הם גם צפויים להתנגד בעצמם לדרישה לשהות בבית הורה, שמרוחק מבית הספר, מחבריהם, מהחוגים וכיוצ"ב.

הורה שרוצה בכל זאת להעתיק את מקום מגוריהם של הילדים למרחק משמעותי מבית ההורה האחר, ולהחליף עקב כך גם את מוסדות החינוך בהם לומדים הילדים, צריך להתחיל בתהליך שנה מראש לפחות. תחילה עליו להגיש בקשה ליישוב סכסוך, ובמשך מספר שבועות לנסות להגיע להסכמות עם ההורה האחר. אם הדבר אינו עולה בידיו, עליו להגיש תביעה, במסגרתה ימונו מומחים או רשויות הרווחה לתת חוות דעת לגבי השאלה, האם טובתם של הילדים היא במעבר, כיצד ישמר הקשר עם ההורה האחר וכיוצ"ב. הליך זה ימשך מספר חודשים לכל הפחות.

לא כל ההורים מצוידים בסבלנות הנדרשת, ולכן בכל קיץ, לקראת פתיחת שנת הלימודים, מתמודדים בתי המשפט לענייני משפחה עם בקשות חירום של הורים, המבקשים לאשר את מעבר המגורים שלהם עם הילדים באופן מיידי, בדרך כלל לשווא. הורים אחרים מנסים לשנות את מקום המגורים של הילדים מבלי להמתין להכרעת בית המשפט, פשוט על ידי מעבר בפועל וקביעת עובדות בשטח. שני פסקי דין שפורסמו בחודש האחרון מדגימים את החומרה שבה מתייחסים בתי המשפט למחטפים חד צדדים אלה, ואת השלכותיהם.

בפסק הדין הראשון, בחודש מאי אם טענה בפני בית המשפט שאביהם של הילדים אלים כלפיהם, ובשולי הדברים הזכירה שהיא מתכוונת להתרחק עם הילדים מהאב, ולעבור מבת ים לכפר סבא. בית המשפט התרה בפני האם שהיא אינה רשאית לבצע מעבר כזה, מבלי לקבל החלטה מפורשת של בית המשפט המתירה זאת, אך האם עברה לכפר סבא כבר בסוף חודש יולי. בית המשפט קצב לאם שבועיים, עד סוף החופש הגדול, לחזור להתגורר בדירה חליפית בבת ים, אחרת, עם תחילת שנת הלימודים, יעברו הילדים להתגורר בבית האב, וכן חייב אותה בתשלום הוצאות משפט לאב.

במקרה אחר, שנדון הפעם בבאר שבע, פחות מחודשיים לאחר שהורים התגרשו תוך הסכמה על משמורת משותפת, שוב אם הגישה תביעה שבה טענה לאלימות מצד האב, ובקשה לעבור עם הקטינים להתגורר בעיר אחרת. גם לאם זאת אצה הדרך, ובמקום להמתין למיצוי ההליך המשפטי, לקחה את הבנות, ועברה דירה. בית המשפט בתגובה הורה על העברה מיידית של הבנות לבית האב. במשך חודש וחצי, האם הזועמת סירבה להתראות עם הבנות כלל, ומאוחר יותר, ובמהלך תקופה ממושכת, נפגשה עם הבנות, בהתאם לרצונה, לביקורים מצומצמים בלבד. רשויות הרווחה דווקא תמכו סברו כי לאם היו סיבות מוצדקות למעבר, וכי הוא תואם את טובת הקטינות, אולם בית המשפט קבע שלא השתכנע, שאם תעבור האם עם הקטינות למקום מגורים מרוחק מהאב, היא תהיה מחויבת לשיתוף האב בחיי הבנות.

בסופו של יום הבנות נשארו להתגורר אצל האב, והאם תצטרך לבחור בין מגורים רחוקים, תוך ניתוק מסוים מהבנות, לבין חזרה למגורים קרובים, המאפשרים משמורת משותפת מעשית. המסר החד משמעי מפסקי דין אלה הוא שמעברי מגורים חד צדדיים עם הילדים יקבלו מענה חמור, וההורה שבוחר בדרך זאת, מסתכן באיבוד המשמורת על הילדים, ובצמצום הקשר שלו עימם, לטובת ההורה שממנו ביקש להתרחק.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה