איך נקרב בין הערבים להייטק? לא (רק) מה שחשבתם

אם בוחנים את שיעור העובדים מהחברה הערבית בתעשיית ההייטק, רואים שהם סובלים מתת-ייצוג קיצוני - מעל חמישית מאזרחי מדינת ישראל אחראים לאחוזים בודדים מהתעשייה. הפערים הללו זועקים לשמיים, בעיקר כי הפריון בהייטק הוא גבוה, ובהתאם גם השכר. תת-הייצוג גורם להרחבת הפערים, אולם ההייטק הוא כמובן רק סימפטום, או חלק אחרון בשרשרת שמתחילה הרבה קודם. הפערים מתחילים בשלבים מוקדמים יותר, בגילאי בית הספר, והם בעצם אלו שאחראים לכך.

השבוע ערכנו כנס עם ארגון "צופן", שעסק בהצמחת ההייטק בחברה הערבית. הכנס כלל שיחות עם גורמים מארגונים ובתפקידים שונים - משרים וגורמים מקצועיים בממשלה, אנשים מארגונים במגזר השלישי, נציגים של חברות הייטק וסטארט-אפים ועוד. ניסינו להבין מתי ואיפה נוצרים הפערים, מהם החסמים עימם מתמודדים צעירים ערבים, איך ניתן לסייע להם במהלך הדרך וגם מה האתגרים שיוצר משבר הקורונה והעבודה מרחוק. עסקנו גם בתכנון וגיבוש מדיניות - למשל, האם יש צורך במרכזי תעסוקה ביישובים ערביים, ועוד בתקופה הנוכחית.

ריכזתי פה כמה תובנות שלדעתי הן חשובות במיוחד:

1. המפתח: דו קיום בין יהודים לערבים

צעיר מהחברה הערבית מרגיש בראיון בחברת הייטק בתל אביב כמו אדם במדינה זרה. רבים מהצעירים הערבים אינם מדברים עברית ברמה גבוהה, והחיבור בינם לבין החברה היהודית הוא רופף. הצעד הכי חשוב לשילוב החברה הערבית בתעשיית ההייטק, כלל לא נמצא במסלול המקצועי, אלא ביכולת לייצר בישראל חיבור בין החברה היהודית לערבית, דבר שיוביל בעתיד ליצירת סיפור משותף.

תעשיית ההייטק, דווקא בגלל שיש בה אלמנט חזק של אוניברסליות, יכולה להיות גורם מפתח בסיפור הזה. זה כמובן חשוב בלי קשר לשילוב הצעירים בהייטק, ויעזור גם לצמצום האפליה שפוגעת בציבור הערבי - מתקציבים ועד קבלה למקומות עבודה.

2. הקורונה מחייבת חשיבה מחדש

כדי להצמיח את ההייטק בחברה הערבית, אפשר להסתכל על העולם הישן, זה שהיכרנו עד פרוץ משבר הקורונה - אבל זאת כנראה לא הדרך הנכונה. בימים אלו קשה להאמין שחברות נוספות יפתחו מרכזי פיתוח בנצרת או ביישובים אחרים בפריפריה. המגמה, אם כבר, היא הפוכה. יש חשיבות לשלט גדול שמתנוסס במרכז נצרת, של חברות כמו אמדוקס ומיקרוסופט, מכיוון שהצעירים רואים אותם, ומבינים שהם יכולים להיות חלק מהן ומהתעשייה כולה.

עם זאת, לא צריך לשכפל דברים שאנחנו כבר מכירים, אלא להבין שיש כאן הזדמנות לחברה הערבית דווקא להתאים את עצמה לעולם החדש, שכולל עבודה מרחוק, לפחות באופן חלקי. במקום לחכות שמרכזי תעסוקה יצמחו בפריפריה, העובדים הערבים יכולים לעבוד בחברות במרכז מבלי שהם יצטרכו להעתיק את מקום מגוריהם או להיות על הכביש כמה שעות ביום. התובנה הזאת צריכה לחלחל גם לצעדי המדיניות, ולאופן שבו יפעלו מעתה ואילך להצמחת התעשייה. למשל, מרכזי תעסוקה עם כמה חברות עוגן גדולות יצטרכו להיות מוחלפים במרכזים קטנים, חללי עבודה ומרכזי חדשנות.

3. הממשלה צריכה להגדיל את מעורבותה 

צמצום פערים באופן כללי, וספציפית בנוגע לחברה הערבית, רלוונטי כמעט לכל משרדי הממשלה. גם כשעוסקים בהייטק באופן ספציפי, יש נושאים שנופלים תחת כמה משרדים. תוכנית 922 היתה אמנם מהלך משמעותי לצמצום הפערים, אך היעד עדיין רחוק. מספיק להסתכל על פערי התקצוב של תלמידים במערכת החינוך, שרק בשנים האחרונות מתחילים לפעול לצמצומם. הממשלה צריכה לעשות כל שביכולתה, בלי שיקולים פוליטיים, כדי לצמצם את הפערים.

משרדי הממשלה אמנם עוזרים לארגונים מהמגזר השלישי שפועלים כדי לסייע לציבור הערבי, למשל בסבסוד, אך היא חייבת להבין כי כדי להגיע להיקפים גדולים, היא חייבת להיות מעורבת יותר. ברשות החדשנות מניעים כעת מהלך שאמור לסייע לתוכניות חיצוניות, אך זה לא מספיק.

4. לתעשייה יש תפקיד חשוב

בהקשר של אוכלוסיות שסובלות מתת-ייצוג, נהוג לדבר על הפייפליין - יש פחות נשים/ערבים/חרדים ועוד שמגיעים בכלל לראיונות ולכן קשה לגייס אותם. אולם הפייפליין הוא לא המשתנה היחיד - גם לחברות עצמן יש את האחריות להתאים את שיטות גיוס העובדים והראיונות לאוכלוסייה שהיא לא גברים לבנים ממרכז ת"א.

הן צריכות לשים לב שהן לא מתבססות על "חבר מביא חבר" ושהן יודעות לזהות גם מועמדים מרקע שונה. החברות הבינלאומיות יותר מתקדמות בהיבטים הללו, אך לסטארט-אפים יותר קשה לגייס עובדים חסרי ניסיון בגלל המשאבים המוגבלים שלהם. ועדיין, אי אפשר להוביל שינוי בלי התעשייה.