התפטרות שאול מרידור מבטאת את המאבק האידאולוגי, שיגדיר את עתיד המדינה

במכתב התפטרותו של ראש אגף התקציבים ממשרד האוצר, כתב שאול מרידור שהוא השתדל למלא את שליחותו לאור ערכי בית"ר - "הדר ותגר". משפט זה מבטא את התרחקותה הדרמטית של מפלגת הליכוד מערכי ז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית.

את הפער הזה ביטא יו"ר הקואליציה ח"כ מיקי זוהר כשאמר שהוא מונע על ידי שלושת הכ"פים - כוח, כבוד וכסף, וקשה היה שלא לחשוב על המרחק הערכי של אמירתו של זוהר מהחמלה שביטאו חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי באשר לאחריות המדינה לאזרח (מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא).

כמי שגדל על ערכי תנועת העבודה, שינוי זה משלים עבורי ועבור שותפים לדעותיי תהליך שעברנו, אשר מפגיש אותנו אידאולוגית דווקא עם "נסיכי" התנועה הרוויזיוניסטית. בהפגנה בבלפור בשבת האחרונה חשבתי על הזמן שפגשתי שם את ח"כ אלי אבידר, קולגה לשעבר ממשרד החוץ שהיה הבית"רי הראשון שפגשתי בחיי, כשלמדנו במקביל באוניברסיטה העברית.

מה הוביל לכך שאני, כמי שגדל בקיבוץ, למד את האינטרנציונל בעל פה וצעד באחד במאי עם דגל אדום, נפגש באותו מקום עם אלי אבידר שראה בנו בולשביקים בעוד אנו ראינו בו פשיסט בצעירותנו.

שתי האידיאולוגיות המרכזיות של הציונות נגד ערכים ליברליים

השינוי שחל בשתי התנועות המרכזיות של התנועה הציונית, שמפגיש אותן כיום במקום דומה, הוא ההכרה שהתגבשה במשך השנים, לפיה האידאולוגיות המקוריות שלהן עמדו בסתירה לערכים ליברלים מודרניים.

בתנועת העבודה התגבשה ההכרה שהסוציאליזם חייב לעבור התאמה מהקולקטיביזם של העבר למדינת הרווחה המודרנית, בעוד בתנועה הרוויזיוניסטית הבשילה ההכרה, שהלאומיות חייבת לעבור התאמה מהלאומנות של העבר לשאיפה לשלום עם שכנינו בהווה.

דוגמה שזכורה לי לכך הייתה בביקור של הנשיא פרס בקפריסין, בתקופה שבה הייתי יועצו המדיני. הוא פגש את יו"ר הפרלמנט הסוציאליסט, וזה שאל את פרס: "כעת, כשהפכת מפוליטיקאי לנשיא, האם אתה עדיין סוציאליסט?". פרס השיב שאינו מכיר אדם שליבו אינו ממוקם בצד שמאל של הגוף. פרס הסביר שבעיניו סוציאליזם חייב להתאים את עצמו מדוקטרינה כלכלית נוקשה לחמלה לקבוצות המוחלשות בחברה, שמשלבת אותם במשק באופן שלא סותר את ההכרח הכלכלי שבשוק חופשי.

אכן היה זה פרס שכראש ממשלה בתוכנית ההצלה של כלכלת ישראל מהיפר אינפלציה, פתח את המשק לתחרות וליוזמה פרטית וצמצם את השליטה הממשלתית המשתקת מבחינה כלכלית של שלטון מפא"י.

כבר הגשמנו את חזון העוצמה של ז'בוטינסקי

המכתב של שאול מרידור הזכיר כמובן את התפטרות אביו דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. אבל זכורה לי גם אמירה אחרת של דן מרידור, בראיון אצל נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" לאחר שנכשל בפריימריז בליכוד לבחירות לכנסת ה-19. ברנע שאל על הסיבות לכישלון ומרידור השיב שליכודניקים רבים שביקש את תמיכתם אמרו לו שלא יצביעו עבורו מכיוון שהוא תומך בפתרון שתי המדינות. כשהשיב שגם ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע בנאום בר אילן על תמיכתו בפתרון שתי המדינות השיבו -"כן, אבל אתה באמת מתכוון לכך".

מעבר לאמירה הערכית לגבי אמינותו של נתניהו, ביטא תיאורו של מרידור את הפער שנפתח בין הגישה של "נסיכי" הרוויזיוניסטים כמוהו, כמו ציפי לבני, אהוד אולמרט, רוני בראון ואף נשיא המדינה הנוכחי, שהבינו שמדינת ישראל כבר הגשימה את חזון העוצמה של ז'בוטינסקי וכיום אפשר לוותר על "קיר הברזל" ולעבור לפשרנות מדינית אותה שללו בעבר.

הפופליזם האנטי דמוקרטי של הליכוד

בניגוד לגישות הליברליות הללו שמפגישות בין אלו שצמחו בתנועת העבודה לאלו שצמחו בתנועה הרויזיוניסטית, ניצב הפופוליזים האנטי ליברלי שמאפיין כיום את מפלגת הליכוד. בליכוד כיום נוצר חיבור בין הפופוליזם האידאולוגי מהאסכולה של סטיב בנון בארה"ב, יורם חזוני וגדי טאוב בארץ - שניתן לראות את הביטוי שלה במשטר אורבן בהונגריה, בולסונארו בברזיל, דוטארטה בפיליפינים וכו' - עם האופורטוניזם הציני של נתניהו ושופריו שמנסים לחלץ אותו מאימת הדין.

בליכוד של נתניהו שולטת הגישה האידאולוגית שמובלת בארץ על ידי מכוני מחקר כמו "מידה" ו"קוהלת", שכונתה על ידי פריד זכריה "דמוקרטיה אנטי ליברלית", שבה מפורשת הדמוקרטיה כמג'וריטריאניזם. זוהי שיטה שבה מי שזכה ברוב זמני יכול לשלוט ללא מעצורים, ללא איזונים ובלמים, ללא הפרדת רשויות, ללא שומרי סף, ללא מגזר ציבורי מקצועי ודעתן, וללא זכויות מיעוט.

הגישה הזאת פוגשת את הצורך להציג את האישומים נגד נתניהו כקונספירציה של האליטות הישנות, כ"דיפ סטייט" שמנסה לעוות את רצון הבוחר. הגישה הזאת מפעילה לחץ על המערכת הכלכלית המקצועית כדי לאפשר לשרי הליכוד לשדוד את הקופה הציבורית לטובת האינטרסים הפוליטיים שלהם.

לגישה הזאת יש גם השלכות מדיניות מזיקות’ משום שהיא ממקמת אותנו בצד של הגזענות הפופוליסטית ‘בניגוד לבריתות הליברליות עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, עם רוב יהודי ארה"ב ועם המדינות הנאורות באירופה.

התפטרותו של שאול מרידור אינה מקרה בודד, היא אירוע במאבק מתמשך על עתיד הדמוקרטיה הישראלית בין הליברלים לבין הפופוליסטים. אסור לנו להפסיד במאבק הזה משום שמשמעותו תהיה ויתור על החזון הציוני שמאחד את כל חותמי הכרזת העצמאות מתנועת העבודה וגם מהתנועה הרוויזיוניסטית. 

הכותב היה דיפלומט במשרד החוץ. כיהן בשגרירות וושינגטון כקונסול כללי למדינות ניו-אינגלנד, כקונסול בבוסטון. בנוסף שימש כיועץ מדיני לשלושה שרי חוץ - שמעון פרס, אהוד ברק ודוד לוי