בשבוע שעבר השתררה הסכמה לא-אופיינית בין ממשל טראמפ למטה הבחירות של ג׳ו ביידן. עניינה הוא יחסה של סין לאויגורים (או "וויגורים"), המיעוט המוסלמי דובר הלשון הטורקית, המתגורר בחבל שינג׳יאנג, שבצפון מערב סין.
יש בערך 12 מיליון אויגורים בסין, שאוכלוסייתה הכללית מונה 1.4 מיליארד. בייג’ינג חושבת את התעניינותם של האויגורים במורשתם, הדתית והאתנית, לאיום על שלמותה הטריטוריאלית. על פי דיווחים בשורה של כלי תקשורת מערביים, אולי מיליון אויגורים הושלכו אל מחנות ריכוז. היעד: לסדר מחדש את תאי מוחם, ולגמול אותם מ"קיצוניותם", זאת אומרת מזהותם.
גם ממשל טראמפ וגם מטה ביידן חושבים את יחסה של סין לאויגורים לג’נוסייד, כלומר השמדת עם. סין שונאת ביקורת. כל ביקורת. יום אחד היא מקווה להחליף מקומות עם ארה"ב. יום אחד סנקציות סיניות יהיו מכאיבות יותר מסנקציות אמריקאיות. בינתיים, אמריקה היא המטילה את הסנקציות המכאיבות, וסין אנוסה לנשוך את שפתיה.
מה תעשה ישראל אם הממשל בארה"ב, זה או הבא אחריו, אכן יסווג את היחס לאויגורים כהשמדת עם? מה תעשה המדינה שקמה כדי להעניק מקלט לניצולי השמדת עם? שלא חדלה להתלונן על אדישותו של העולם לגורלם של מועמדים להשמדה, ערב השואה ובמהלכה?
מוטב להתכונן ליום הזה. האינסטינקט יהיה למשוך בכתפיים. ישראל לא התרשמה במשך שנים ארוכות מהשמדת העם הארמני, כל זמן שהיה לה אינטרס ריאלי ברצונה הטוב של טורקיה. ישראל לא התרשמה מן ההקבלות בין גרמניה הנאצית לאפרטהייד של דרום אפריקה, שאיתו היו לה יחסים צבאיים קרובים. הרעיון שישראל תסכן את יחסיה החשובים עם סין לטובת זכויות האדם של איזה טורקים בערבות מרכז אסיה יעורר גיחוך אצל מקבלי החלטות.
נתניהו וסגן נשיא סין וואנג צ'ישאן / צילום: Ariel Schalit, Associated Press
"התעלמות מסורתית"
העניין אינו האויגורים בתור שכאלה. או הטיבטים. או ההונג קונגים. או הטייוואנים. או כל מי שהמשטר הסיני אינו חפץ ביקרם. השאלה היא מקומה של ישראל במשוואות גלובליות, שאין להן נגיעה ישירה לצורכי השיור שלה.
פורום של מכון מחקר בוושינגטון שמע בשבוע שעבר הערכות מעניינות על המשולש ישראל-סין-ארה"ב. אחת ההערכות גרסה שבישראל יש "התעלמות מסורתית" מעניינים אסטרטגיים בינלאומיים, "דינמיקה בין לאומית שאינה קשורה במזרח התיכון לא זכתה בתשומת לב בישראל. אפילו מאבקים בין מעצמות-על נתפסו רק בהקשר מזרח תיכוני".
ממילא, כאשר התחילו להישמע הערכות על שינוי סדרים במערכת הבינלאומית, "ספק אם מישהו בישראל התייחס אל זה ברצינות. זה פשוט היה מעבר לאופקיהם". לפי ההערכה הזו, בעוכרי תהליך קבלת ההחלטות בישראל עומדת "ההבנה המוגבלת של סין ומיעוט הניסיון. חוסר הכרות עם תבניות ההתנהגות הסינית, עם המערכת הפוליטית, עם התפקיד שהמדינה הסינית ממלאת בחיים האקדמיים והאזרחיים. בהיעדר איזון וריסון, ישראל הניחה לסין לחדור לכלכלתה, לאקדמיה שלה ולמערכת הפוליטית באופן שהדאיג את ארה"ב מבלי שישראל הייתה אפילו מוּדעת".
לפי אותה ההערכה, "אין בישראל מכניזם או גוף המתבונן בכל היקף היחסים עם סין ומגיש המלצות הולמות... תחת זאת יש משרדי ממשלה, רשויות ביורוקרטיות ושדולות הנאבקים זה בזה לקדם מדיניות המועילה לאינטרסים שלהם ולהשקפותיהם".
זה מצב עניינים חמור. סין עומדת בעיצומה של התפשטות אגרסיבית. לפי שעה, היא אינה כובשת ארצות רחוקות, אלא מסתפקת בהצרת צעדיהן של שכנות קרובות, מווייטנאם עד הודו.
ההתפשטות הסינית לובשת צורה כלכלית, מדעית, חינוכית. סין חודרת אל אוניברסיטאות, אל עסקים, אל תשתיות. היא מציעה פיתויים קצרי טווח תמורת רווחים עצומים לעצמה בטווח הארוך. היא מתעניינת בנמלים, במסילות ברזל, בדרכי גישה; היא מתעניינת במדענים ובמעבדות; היא מרעיפה טובות הנאה על אנשי אקדמיה, העוזרים לה לקדם את עניינה; היא מציעה מלגות וקורסים בסינית דרך מכוני קונפוציוס; היא מפתה פוליטיקאים ועיתונאים (לא שוחד; לא בתור שכזה).
לרוע המזל, ארה"ב איחרה מאוד לעמוד על אופי הפעילות הסינית. יש הסבורים שהיא איחרה ללא תקנה. אבל יתרונה של אמריקה הוא שהיא מסוגלת לתקן מסלול גם בעיצומה של סערה. ישראל בת מזל קצת פחות.
העימות הגדול בדרך?
התנגשות עם ארה"ב על אופי היחסים עם סין מתחוללת על אש קטנה או בינונית זה זמן מה. פה ושם ישראל מתקפלת. אבל אפשר שהתנגשות מרכזית ממשמשת ובאה. ישראל תוסיף לנסות ולפסוח על שתי הסעיפּים. יש לה ותק רב שנים בפסיחות כאלה. אבל אין זה מן הנמנע שהפעם זה לא יסתייע.
בסוף השבוע שעבר, ארה"ב הטילה עיצומים על שורה של חברות סיניות בבעלות המדינה, בגלל התפקיד שהן ממלאות בהשתלטות סין על מלוא המרחב של ים סין הדרומי, שבו עובר אחד מנתיבי השיט החשובים בעולם. סין מתכחשת לזכויותיהן של ארצות אחרות שגלי הים הזה מתנפצים על חופיהן. היא מקימה איים מלאכותיים, מכוננת עליהם בסיסי צבא, וחושבת כל אי הסכמה עם המונופול הטריטוריאלי שלה לאיום על ביטחונה הלאומי.
חברה העומדת במרכז הסנקציות האמריקאיות החדשות ידועה בראשי התיבות CCCC. היא והחברות הבנות שלה הן אלה העושות את עיקר העסקים הסיניים בישראל. אם CCCC היא איום על ביטחון ארה"ב ועל האינטרסים שלה, איך צריכה ישראל להגיב?
זה הזמן לדיון פומבי רציני ומעמיק. זה הזמן להכיר בכך שישראל לא תוכל להשתמט לאורך זמן מן הקונטקסט הגלובלי של מעשיה ושל יעדיה. לישראל תצטרך להיות יום קרוב אחד מדיניות חוץ, לא רשת חשובה כשלעצמה של דיפלומטים, המצווים לקדם יחסים דו-צדדיים ולשקוד על הגדרה צרה של אינטרסים כלכליים וביטחוניים.
כתבות
ני"ע
