ארבע שאלות (ותשובות) על הפתרונות למשבר הכסף בעולם

בעקבות המאמרים האחרונים בעיתון זה וגם בעקבות האירועים הכלכליים הבינלאומיים שבאו לעולם כתוצאה מנגיף הקורונה שלא מפסיק לעשות שמות בעולם, פנו אלי קוראים עם מספר שאלות טובות אשר ראויות להבהרות ותשובות. איחדנו את השאלות וזיקקנו מתוכן את ארבע השאלות שחזרו על עצמן בווריאציות שונות.

האין זה נכון שהמשק זקוק לייצור מתמיד של כסף בגלל שהאוכלוסייה גדלה ולכן "אין מספיק כסף"?

ראשית, חשוב לציין כי גם אם טענה זו הייתה נכונה הרי שקצב גידול האוכלוסייה בארה"ב בשנת 2019 עמדה על הרבה פחות מאחוז אחד שעה שהגידול בכמות הכסף המיוצר, רובו בדמות חוב, עמד על מעל 3.5%, כלומר מעשית אין קשר בין שני הנתונים. לגופו של עניין, בכפוף למגבלות של זמינות פיזית, הכלכלה אינה זקוקה לכמות מסוימת של כסף כדי לתפקד. הואיל וביסודו הכסף אינו אלא ראי של המוצרים והשירותים במשק, מעין סרגל מוסכם למדידת העושר. כאשר בשנת 1985 מדינת ישראל הורידה מהשקל שלושה אפסים והפכה כל אלף שקל ישן לשקל חדש אחד, לא נוצר שום אימפקט כלכלי בגלל הניירות, ש"נעלמו" מהמחזור. בדומה גם אם מחר כל מחזיק דולר אחד יקבל מהממשל בארה"ב "הטבה" של דולר נוסף.

היחס בין כמות הכסף לכמות המוצרים מתבטא במחירים. במשק עם כמות כסף נתונה, המגדיל את היעילות והתפוקה אך לא את כמות הכסף, המחירים יורדים ורמת החיים של הכול עולה כי לפתע יש יותר מוצרים פר אותה כמות כסף. זאת בדומה לחקלאי קדום, שהמציא מערכת השקיה ושיפר את התפוקה כך שהיה מסוגל לייצר כפול תוצרת באותם משאבים, ונותר עם עודפים לחסכון או להחלפה. מסיבה זו במשק בעל משטר מוניטרי קשיח יחסית, כמו סטנדרט הזהב, השיפורים בפרודוקטיביות מתבטאים בירידת מחירים, גידול בכוח הקנייה, ובעליית רמת החיים.

כך היה המצב בארה"ב בין השנים 1825-1914, למעט שנות מלחמת האזרחים. התוצר לגולגולת עלה בהתמדה והמחירים הלכו וירדו. במילים אחרות זמן העבודה של האנשים הניב להם יותר ויותר כוח קנייה, קרי רמת חיים. בין 1875 ל-1900, לדוגמה, התמ"ג לגולגולת גדל ב-52.7% והמחירים ירדו ב-29.6%. במילים אחרות סך כל הצרכנים נהנו מהשיפור בפרודוקטיביות ומהגידול בתפוקה.

משטר של גידול מתמיד ומשמעותי בכמות הכסף, לעומת זאת, מעביר את הרווחים האלו בגין הגידול בתפוקה, מהציבור הרחב (שמפסיד את ירידת המחירים) לאלה שמקורבים לכסף המיוצר - הממשלה, הבנקים, ומקבלי האשראי הגדולים. רק במשק עמוס חובות ,ירידת מחירים ועליית כוח הקנייה היא בעיה. הואיל והחוב נקוב בכסף, הנטל האפקטיבי שלו במונחי מוצרים הולך ועולה ככל שהפרודוקטיביות גדלה והמחירים יורדים. גם מסיבה זו, הכלכלה העולמית נעולה תחת הנהלת בעלי החוב הגדולים ביותר, במלכודת של הצורך לייצר אינפלציה בלתי נגמרת. אינפלציה כזו השוחקת את כוח הקנייה של ההמון לטובת שחיקת החוב של הדגים השמנים ובראשם הממשלה.

האם אין בעיה להגדיל את החוב הממשלתי בגלל יחס חוב-תוצר נמוך?

זוהי טענה הלוקה בהטעיה ואולי גם בחוסר הגינות. ראשית החיבור בין התוצר הלאומי והחוב הממשלתי הוא של מין בשאינו מינו. במשק קיימים שני נתוני חוב שונים. החובות של הממשלה והחובות בכלל של המשק כולו כולל משקי הבית, החברות וגופים ציבוריים אחרים. הואיל ולא כל התוצר שייך לממשלה או יכול להיות מוחרם (כמיסים) על ידיה, יש להשוות את סך החובות של כל המשק אל מול כל מה שהוא מייצר (התמ"ג). ומצד שני את סך חובות הממשלה יש לנתח ביחס להכנסותיה שלה ממיסים. כאשר בודקים רק את חובות הממשלה לבדה ביחס לתמ"ג נוצרת תמונת מציאות מעוותת ביחס לחוזקה של הממשלה ושל המשק בכלל, ויכולתם לשרת את חובותיהם.

ניקח לדוגמא את סין. לסין חוב ממשלתי של כ-50% מהתמ"ג, מין הנמוכים בעולם, מקום 112 בשנת 2018. נשמע מרשים. אך עיון מדוקדק יותר בפרטים מגלה כי הסקטורים האחרים מצויים בחובות ענק וכך למשק הסיני כולו חובות העולים על 317% מהתמ"ג. לא הרחק מהממוצע העולמי של 331% מהתמ"ג. ראוי לציין כי רק כדי לתחזק את החוב, קרי לשלם הריבית שלא מחוב נוסף, על משק לצמוח כל שנה לפחות בשיעור הריבית על כלל חובותיו. במשק שחובותיו כ-400% מהתמ"ג (392% הוא הממוצע של הכלכלות המפותחות, נכון למאי 2020) ושיעור הריבית הממוצע למשק עומד על 4%, תידרש צמיחה של 16% לשנה רק בכדי לשלם את הריבית על החוב המשקי. הואיל וגם לפני הקורונה לא עמדה הצמיחה במדינות המפותחות על שליש מהסך הנ"ל ברור כי הר החוב העולמי יכול להיות מתוחזק רק מחוב נוסף וחוזר חלילה עד לאינסוף.

אי אפשר לחזור לסטנדרט זהב כי אין מספיק זהב בעולם

על פי מועצת הזהב העולמית, כמות הזהב שנכרתה מאז ומעולם עומדת על כ-190,040 טון או בערך 3.3 בריכות שחיה אולימפיות מלאות בזהב. בערך 18% מהרזרבה הנ"ל כ-34 טון, מוחזקת על ידי בנקים מרכזיים בעולם, אגב, בשנת 2019 רכשו אלו כ-15% מהביקוש העולמי לזהב או כ-650 טון. כמות הזהב החדש הנכרה ומגיע לשוק עמדה בשנת 2019 על כ-3,300 טון או כ 1.7% מסך הזהב העולמי. ברור שאם היינו מבקשים להשתמש בזהב הפיזי למסחר לא ניתן היה לייצר ולקיים מספיק יחידות פיזיות בהן ניתן להשתמש באופן יעיל למסחר העולמי, העומד על 80 טריליון דולר, אך הרעיון שבבסיס סטנדרט הזהב אינו להשתמש בזהב פיזי לצורך חיי הכלכלה השוטפים, אלא לקבע את קצב ייצור הכסף למשהו שאינו בשליטת הממשלות. אלו הרי לעולם לא יוכלו להתגבר על הלחצים והפיתויים שבייצור עוד ועוד יחידות מטבע. וזאת אף שלאורך זמן תהליך זה ממיט חורבן כלכלי וחברתי על החברות המתמידות בכך.

ההדפסות המסיביות של כסף הן בדמות חובות שהבנקים המסחריים מייצרים מהאוויר והן בדמות טריליונים שהבנקים המרכזיים מדפיסים ומלווים, אולי אינו מייצר כרגע היפר-אינפלציה אך הוא בוודאות שוחק בהתמדה את כוח הקניה של הציבור, אף שהמדדים הרשמיים מאורגנים בדרך שרוב שחיקה זו אינה נמדדת. מעבר לכך, ההדפסה הזו הורסת מנגנונים בסיסיים בכלכלה כמו מנגנון המחירים ומעודדת פעילות סרק כלכלית שמובילה להרס סביבתי וייצור בועות שאינן ברות קיימא. היא גם מנפחת בועות נכסים המעשירות ללא שיעור את המאיון והעשירון העליון. כך ייצור הכסף והחוב פוגע בכל חלקי הכלכלה והחברה ויוצר חוסר שקט חברתי גדל והולך, עד שהציבור דורש פתרונות פופוליסטיים שרק יעמיקו את הקשיים. סטנדרט הזהב אינו אלא דרך להגביל באופן שאינו ניתן לשינוי על ידי הפוליטיקאים ובוחריהם, את הדחף לייצר עוד ועוד כסף מהאוויר תוך התעלמות מוחלטת מהתוצאות ארוכות הטווח של ייצור שכזה.

לביטקוין אין ערך, אין ממשלה מאחוריו, ואין לו ערך אינהרנטי משל עצמו

לכן אלו בדיוק הסיבות מדוע לביטקוין יש ערך. הרעיון בכסף הוא שבאופן עקרוני אין לו ערך אינהרנטי, הוא סרגל מדידה ותו לא. חומר מהטבע שבני אדם יצרו הסכמה חברתית סביבו כדי שישקף לתוכו את ערכם של המוצרים והשירותים שלהם דווקא יש ערך אינהרנטי. כך החומר המכונה כסף "ייצג" אותם, באופן שאיפשר למנות אותם, להחליפם ולשמרם לאורך זמן.

הביטקוין בעיני יוצריו אינו אלא תחליף דיגיטלי לזהב ההיסטורי, בתוספת כמה שיפורים שהדיגיטציה מאפשרת, כמו העברה מהירה וזולה דרך האינטרנט, סופיות, וחלוקה פשוטה לתת יחידות. פרוטוקול הביטקוין קבע כי בסוף תהליך כרייתו בעוד כמאה ועשרים שנה, ייוצרו בסך הכול 21 מיליון ביטקוינים, שמתוכם 18.5 מיליון כבר נכרו. הואיל וכל ביטקוין מחולק ל-100,000,000 יחידות משנה המכונים סטושי'ז (על שמו של הממציא האנונימי) , הרי בסוף התהליך יהיו בנמצא שני קוודריליון ומאה טריליון (2,100,000,000,000,000) יחידות יסוד למטבע, הרבה מעבר לנדרש טכנית לקיום חיי מסחר אם יום אחד הביטקויין יהיה מחליף את הדולר כמטבע העולמי.

באשר לשאלת ה"מדינה העומדת מאחורי המטבע" - זוהי סיסמה ריקה מתוכן. מאחורי הדולר האמריקאי "עומדת" ממשלת ארה"ב. אם אדם שמר בארון 100 דולר משנת 1971 היום הוא יוכל לקנות בהם כעשירית ממה שיכול היה ב-1971.

אם כוח הקניה וערך הדולר ימשיך להידרדר בקצב זה, וקרוב לוודאי שהוא יאיץ בהרבה בעשורים הקרובים, מה יוותר בידיו בשנת 2046 , במלאת 75 שנה ל"שוק של ניקסון"? איך בדיוק העמידה של ממשלת ארה"ב מאחורי הדולר תציל את כוח הקנייה שלו? את ערכו? זאת בשעה שהריבית שהיא משלמת על חובותיה ל-20 שנה עומדת על בקושי מחצית מהשחיקה הרשמית בערך הדולר?

מילטון פרידמן צפה לפני שנים את קונספט הביטקוין ואת ערכו לכלכלה העולמית. בערוב ימיו הוא הציע את הרעיון של מזומן דיגיטלי ואת הצורך להעלים את המתווך בטרנזאקציות הפיננסיות. "דבר אחד חסר אבל זה יפותח בקרוב", אמר הכלכלן, "וזהו אי-קאש אמין, דרך שנוכל דרך האינטרנט להעביר כספים לבית בלי שהם יצטרכו להכיר אחד את השני".

מילטון פרידמן גם תמך בפירוק הפדרל ריזרב והחלפתו באלגוריתם ממוחשב שייצר כסף בקצב קבוע וידוע מראש. גם זו כידוע מתכונות היסוד של פרוטוקול הביטקוין. בקצב ההדפסה הנוכחי, ימיו של הדולר כמטבע הרזרבה העולמי מנויים. יום יגיע בעשורים הקרובים ומדינות העולם המרכזיות לא יסכימו עוד לתמוך בכלכלותיהן במכונת ההדפסה שיצאה מכלל שליטה, של הפדרל ריזרב. האם ביום הזה יחליפו "מטבע" חדש בשליטת הבנק העולמי כמו האס.די.אר SDR או מטבע ממוחשב ניטרלי, כגון הביטקוין, שאינו שייך לאיש, אך נבחר על ידי האנשים? רק ימים יגידו.

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. מחבר הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקאסט KanAmerica.Com. בטוויטר: chanansteinhart