ישראל לא צריכה - ולא יכולה - לבחור בין ארה"ב לסין

ב-2018 בחר המגזין "פורבס" בנשיא סין, שי ג'ינגפינג, בתור "האדם החזק בעולם", תוך שהוא דוחק למקום השני את מקבילו הרוסי, ולדימיר פוטין. נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ, "מנהיג העולם החופשי", הסתפק במקום השלישי.

קשה לאמוד מושגים כמו "השפעה" ו-"עוצמה" באופן מספרי, אבל רשימות משפיעים מסוג זה חושפות בד"כ הלכי רוח ותפיסות השולטות בחברה. הבחירה בנשיא סין בתור "האדם החזק בעולם" מעידה על ההבנה שמאזן הכוחות הבינלאומי משתנה, ולרעת ארה"ב: החוב האמריקאי הולך ותופח, החברה משוסעת, אי-השוויון הולך ומעמיק והיא נעשית מבודדת ביותר ויותר פורומים בינלאומיים (וכל זה עוד לפני הקורונה). וכשם שבטבע אין וואקום, כך גם במערכת הבינלאומית, כשמעצמות אחרות מצרפת עד רוסיה, נוטלות על עצמן את תפקיד המבוגר האחראי במקומות בהם נוצר וואקום.

הוואקום האמריקאי שהעמיק עם בחירתו של דונאלד טראמפ נפל בידיה של סין כפרי בשל, והשתלב היטב בתוכנית האסטרטגית שלה להפוך למעצמת-העל במאה ה-21, תכנית שעיקריה הם השקעות עתק בתשתיות (פיזיות ותקשורת), צמצום הפער מהמערב באקדמיה ובהשכלה ופרקטיקות סחר שתכליתן השגת ידע בתחומי תוכנה מתקדמים (בהם בינה מלאכותית וביג דאטא). סין פועלת למצב את עצמה לא רק כצומת של תעשייה, תחבורה ותקשורת אלא גם כמעצמת שירותים וחלוצה טכנולוגית, שהאקדמיה שלה אטרקטיבית, שנוקטת תפקיד קונסטרוקטיבי בזירה הבינלאומית (למשל במאבק בהתחממות הגלובלית) וגם - מול שכנותיה - שהצבא שלה גדול, חזק ומודרני מדי מכדי ששאיפות ההתפשטות שלה בים סין תאותגרנה.

אבל אין זו גרסה מעודכנת של המלחמה הקרה. בצד ה-"היצע" של שיתוף פעולה גלובלי, האינטרנט ניפץ לרסיסים את מסך הברזל, כך שהעולם היום פתוח ומהיר מכדי שמדינות שונות לא ישתפו פעולה זו עם זו רק כי הן שייכות ל-"גושים" מתחרים. בצד ה-"ביקוש", בעולם שבו רוב מוחלט של האיומים הם גלובליים במהותם - שינויי אקלים קטלניים, ארגוני פשיעה וטרור, משברים כלכליים מתפרצים וכמובן, מגפות - מדינות מצפות לפתרונות שהם גלובליים באופן מובנה.

לכן כל הפרדיגמה הקוטבית - חד-קוטבי, דו-קוטבי וכן הלאה - היא פחות רלוונטית במאה ה-21, אלא במקומה על מדינות לפעול ליצירת שיתופי פעולה, גם אד-הוק, שמבוססים על אינטרסים.

במקרה של ישראל הנמצאת בתווך בין ארה"ב לבין סין (ולא "משולש היחסים" ארה"ב-סין-ישראל, ביטוי שמרמז על מעמד שוויוני של שלוש החברות בו), מדובר בחדשות טובות שבצידן עבודה קשה: חדשות טובות, שכן ישראל לא תצטרך "לבחור צד", אלא למצוא את האיזון העדין שבו היא נהנית משיתופי הפעולה עם סין (בהשקעות, בתשתיות, בתיירות, באקדמיה ובמו"פ) לבין שמירה על האינטרס הביטחוני האמריקני באזור; עבודה קשה, שכן מציאת האיזון הנ"ל תדרוש מלאכת מחשבת של תכנון מדיניות על בסיס מגוון של תחומי ידע ומומחיות וכשברקע האמריקנים, החרדים מההתפשטות הסינית בקרב בעלות בריתם, נושפים בעורפינו.

למזלה הטוב של ארה"ב, לא רק שישראל לא יכולה לבחור בין ארה"ב לסין, אלא היא גם לא רוצה. אינטרסים אסטרטגיים משותפים, חיוניים ככל שיהיו, הם תנאי הכרחי אך לא מספיק ל-"יחסים מיוחדים" מהסוג שיש לישראל ולארה"ב. לצד עמוד התווך האסטרטגי, "יחסים מיוחדים" זקוקים גם לעמוד תווך אידיאולוגי בדמות ערכים משותפים (כמו המחויבות לדמוקרטיה, לחירות ולשלטון החוק) ואתוסים משותפים (כמו "התרבות היודו-נוצרית" ו-"אומות המהגרים").

בנוסף לכך בסין, שאין בה מנגנונים דמוקרטיים, לא יוכל להתקיים לובי פרו-ישראלי רב עוצמה כמו בארה"ב, שיבטיח תמיכה עקבית גם במקרה של חילופי הנהגה. לישראל אין אלטרנטיבה לעומק ולמורכבות של יחסיה עם ארה"ב, או - כפי שניסח זאת באוזניי בכיר במשרד החוץ - "ההיררכיה של מדיניות החוץ של ישראל היא ברורה, יש את ארה"ב ואז יש את כל השאר". 

הכותב הוא העורך הראשי של וושינגטון אקספרס , פלטפורמה שמנגישה ידע ופרשנות על הפוליטיקה ומדיניות החוץ של ארה"ב