גם בתקופת משבר הקורונה חייבים לשמור על מרחב בטוח לכולם ולעשות הכל כדי למנוע פגיעה מינית

כבר למעלה מחצי שנה שנגיף הקורונה השתלט על חיינו ומהווה את הכותרות המרכזיות בחדשות. מתוקף תפקידי כמנהל בית החולים הלל יפה, מהווה הנגיף דייר מרכזי בסדר היום שלי, אם כי לא דייר קרוא או רצוי.

בשבועות האחרונים, בנוסף לכותרות הקורונה, תופסות מקום מרכזי גם ידיעות אודות האונס באילת. מחריד, מזעזע, נוראי, אני מתקשה למצוא את המילה המדויקת שיכולה לתאר את התחושות המתעוררות כאשר פרטי המידע נחשפים אט אט.

אירוע מטלטל זה, בו נרמס באופן כל כך גס ובוטה כבודו של אדם, אישה, נערה צעירה, גופה חולל ונפשה צולקה לעד, הותיר אותי, ולהתרשמותי גם את כל הסובבים אותי, המום, מתקשה להכיל את הזוועה.

השבוע, אחרי לא מעט דיונים בנושא, החלטנו במרכז הרפואי הלל יפה, אותו אני מנהל ב-5 השנים האחרונות, לקבל על עצמנו משימה שבעיני הינה בעלת חשיבות רבה - פתיחת מרכז בדיקה וקליטה ראשוני לנפגעות ונפגעי אונס - "חדר אקוטי".

מדובר בשירות ציבורי, שכבר זמן רב רצינו לקבל על עצמנו, אולם נמנע עד כה עקב היעדר תשתיות. לצערי, החסר בתשתיות לא השתנה, אולם קיבלנו החלטה שיש לעשות כל שניתן כדי לחסוך מהנפגעות והנפגעים הזקוקים נואשות לשירות מהיר ויעיל לאחר אירוע כה קשה, את הצורך להטריח עצמם לבית חולים במרכז או בצפון הארץ.

עובדת היותו של "הלל יפה" מרכז רפואי המשרת אוכלוסייה עצומה בגודלה, ממוקם בטבורם של עורקי תחבורה ראשיים, ומהווה מרכז טראומה אזורי, מעניקה לנו את האפשרות לתת שירות ראשוני מיטבי, הן לפצועי הגוף והן לפצועי הנפש.

אני רואה בכך ערך עליון וזכות לארגון שלנו, בזמנים בהם התחושה היא שאין רסן, אין דין ואין דיין. אני עצמי הורה לשניים - בת 19 ובן 16. אני אחראי לחינוכם ההולם, לגדלם להיות אזרחים טובים ובני אדם טובים. תחום המיניות -מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא, הוא בעיני חלק מתפקידי בגידולם וחינוכם.

בימינו, אין מדובר בתפקיד פשוט - אוטוסטרדת המידע שוטפת את האינטרנט ואת הרשתות החברתיות, ומספקת תחליף זמין, ופעמים רבות לקוי, לחינוך ולערכים ההוריים.

לכאורה, ילדיי אינם זקוקים לי, שכן המידע נגיש להם, אולם לי ברור שהם זקוקים לי יותר מאי פעם, שכן תיווך המידע ע"י מבוגר אחראי, מכוון, המסנן ומדייק את המידע - קריטי.

הדעת אינה סובלת שבכל חבורת הנערים והגברים הצעירים, אלה שהשתתפו באופן פעיל באונס ואלה ש"רק צפו" במתרחש - לא נמצא ולו צדיק אחד (הפעם לא בסדום, אלא באילת) שילך נגד הזרם, ינקוט עמדה ויעשה משהו כדי לעצור את הזוועה. ולא, העובדה שהיו בגילופין, אינה משנה את דעתי. אדם הוא אדם הוא אדם.

יתכן שיש שיאמרו כי אני חורג מתפקידי הציבורי - אחריות לניהולו של ארגון, שעיקר פועלו הוא טיפול בחולי ודאגה לבריאות הבאים בשעריו, על אחת כמה וכמה בימים אלה, בהם נגיף הקורונה מגביר את העומס, הכבד ממילא, על מערכת הבריאות.

להם אשיב כי אני חש שגם בימים סוערים אלה איני יכול לנתק עצמי מהיותי אזרח ואב במדינת ישראל, ולהבנתי תפקידי מחייב אותי גם להביע עמדה חד משמעית ובלתי מתפשרת כאשר יש מקום לכך.

אני רואה לנכון בתפקידי לבקש מאזרחי ישראל לשמור על מרחק, היגיינה אישית ולעטות מסכה, כדי להקטין את תחלואת הקורונה, תוך גילוי אחריות אישית וערבות הדדית.

בד בבד אני חש מחויבות לקרוא גם לגילוי אהבת אדם, שמירה על כבודו, רגישות וסובלנות. אל לנו, הגברים, להותיר את המאבק נגד אלימות מינית נגד נשים בידיהן של הנשים בלבד! יש להוקיע כל אלימות, נגד כל אדם, ולהילחם בה מלחמת חורמה עד מיגורה. זהו מאבק על צביון החברה בה אנו חיים, על עתידם של ילדינו, ובנושאים אלה איני רואה מקום לפשרות.

כמנהל מרכז רפואי אני רואה חובה וזכות לדאוג לבריאות המטופלים הבאים בשעריו, אך גם להעלות את המודעות לנושאים המהווים אבן יסוד בחוסנה של החברה בה אנו חיים ובערכיה הבסיסיים.

אסור לנו, כחברה וכפרטים בה, לעבור על מקרים מסוג האונס באילת בשתיקה. שתיקה דינה כקבלה. אני איני מקבל, ואעשה כל שביכולתי כדי לסייע לנפגעים, למנוע את המקרה הבא ולשמור על מרחב בטוח. 

הכותב הוא מנהל המרכז הרפואי הלל יפה