מחיר הקורונה: אי השוויון הכלכלי יחריף בעקבות המשבר

רמת האי-שוויון בישראל, שאליה התייחסתי בטור שפורסם ב"גלובס" בשבוע שעבר, נתונה לוויכוח. אבל, בדיון הזה יש שלוש נקודות שצריך להביא בחשבון.

הנקודה הראשונה היא כללית: מדד ג'יני, כאמור, אינו חזות הכל. הוא מכסה רק את ההכנסה מעבודה, אבל ה-OECD כבר קבע ב-2018 שאי השוויון בעושר (הון) גדול מאי השוויון בהכנסה, ומשקלו של הרכיב הזה באי-שוויון גדל והולך. מדוע? משום שהריבית הנמוכה מרחיבה את האי השוויון, וניפוח ערכם של נכסי סיכון - מניות, אג"ח קונצרניות ונדל"ן - משחק לטובת העשירים.

הנקודה השנייה היא משבר הקורונה. המשבר צפוי להחריף את אי השוויון, שכן הוא פוגע קודם כל בחלשים בחברה ובעמותות שמסייעות להם.

הנקודה השלישית היא ספציפית יותר למדינת ישראל, שאיננה כשאר המדינות. ישראל חשופה לסיכונים חיצוניים גדולים, והיא משוסעת מבית. במצב כזה, יש חשיבות גדולה לסולידריות. זה גם חלק מהמניעים של אלה המטיפים להטלת מס ירושה, שמעבר לתועלת הכספית שלו, יש בו גם אלמנט של ניראות.

כיצד אפשר להילחם באי-שוויון?

יש דרכים שונות להילחם ברמת האי-שוויון, כאשר היא מגיעה לרמה קיצונית. רוב הדרכים המוצעות עוברות דרך מנגנון המיסוי. שכן, כפי שכותבים הכלכלנים גבריאל זוקמן ועמנואל סייז בספרם "The Triumph of Injustice" ("ניצחון האי צדק"), מערכת המס היא אולי המוסד החשוב ביותר בחברה דמוקרטית. באמצעות מערכת המס המדינה לוקחת מסים, ואז מחזירה אותם בדמות מתן שירותים לאזרחים. ואולם, החלוקה הזו צריכה להיות הוגנת. צריך להתקיים "צדק חלוקתי". אגב, זו הייתה הסיסמה המובילה במחאת קיץ 2011 בישראל.

דרך אחת היא הטלת מס ירושה ו/או מס עיזבון. דרך אחרת היא הטלת מס הון - מס עושר על רכוש פיננסי ואחר (בניכוי ההתחייבויות) מרמה מסוימת ומעלה. זו, למשל, הצעתה של הסנאטורית הדמוקרטית אליזבט וורן בארה"ב, שמגובה במחקרים שערך הכלכלן תומאס פיקטי עם זוקמן, סייז ואחרים. וורן הציעה תשלום מס הון שנתי, בשיעור 2% על הון של יותר מ-50 מיליון דולר ושל 3% על עושר שמעל ל-1 מיליארד דולר. מס זה אמור להניב 2.75 טריליון דולר לאוצר האמריקאי ב-10 השנים הבאות.

פיקטי מציע מס עושר של 90% על מיליארדרים, ובשיעור של 60% על מיליונרים עם רכוש של יותר מ-200 מיליון דולר, שההכנסות בגינו ישמשו לתשלום מענק של 120 אלף אירו לכל בגיר בן 25, וכן ישמשו להשקעה בחינוך ובבריאות. לדעת הכלכלן הצרפתי, שיעורי מס גבוהים לא פוגעים בקצב הצמיחה של הכלכלה, אלא דווקא האי-שוויון הוא שפוגע. המודל של פיקטי נקרא "סוציאליזם השתתפותי", מודל של פיזור הבעלות על נכסים.

למס ירושה/עיזבון/מתנות/עושר יש, כמובן, התנגדות ניכרת מצד בעלי העניין, שטוענים כי הרכוש שלהם הוא קניינם, פרי עמלם וכשרונם, והוא נוצר אחרי שהם שילמו את כל המסים שהמדינה מטילה. המס מבחינתם מהווה פגיעה בזכות הקניין - זכות יסוד.

מעבר לטיעון הזה, יש גם קשיים לא מעטים במימוש המס הזה, לרבות טכניקות שהתפתחו להתחמקות ממנו, ויש גם קשיים אובייקטיביים שכרוכים באומדן שווי הרכוש ובמימוש הרכוש, שלעתים הוא לא די נזיל כדי לעמוד בתשלום המס. נוסף על כך, רף המס נקבע לעתים ברמה נמוכה מדי, כך שפגיעתו בלא מאוד-עשירים אינה פרופורציונלית.

אי-שוויון קיצוני מסכן את הגלובליזציה

למשבר הקורונה, גם אם הוא יסתיים בתוך כמה חודשים, כפי שאנחנו מקווים, יהיו השלכות ארוכות טווח. קיים כיום שיתוף פעולה בינלאומי בהקשרים מדעיים, ובכלל זה, בנוגע ללימוד התנהגותו של הווירוס ולמציאת החיסון. לעומת זאת, בתחום הכלכלי, שיתוף פעולה בינלאומי הוא הרבה יותר קשה ומורכב.

מדיניות ההסתגרות והלאומנות המאפיינת מדינות שונות, ובראשן ארה"ב עם America First של הנשיא דונלד טראמפ, מקשות מאוד על שיתוף פעולה כלכלי בכלל, ובתוך זה בנושא הספציפי של מערכת המיסוי הבינלאומית. מדינות שונות מבקשות למשוך אליהן את תאגידי-העל על ידי קביעת מיסוי נמוך במיוחד.

יש הטוענים כי עולם של כלכלה גלובלית ועולם של צדק חלוקתי לא יכולים לדור בכפיפה אחת. זוהי טענה מופרכת. דווקא מדיניות ניאו-ליברלית שמקצינה את אי השוויון, היא שמסכנת את הגלובליזציה, שכן היא יוצרת תגובת נגד של ציבורים גדולים, שמתפתים לקבל את התזה של מנהיגים לאומניים-פופוליסטים, שלפיה הגלובליזציה אשמה בכל. יתרה מכך, מדינות שבהן מתקיים אי-שוויון קיצוני, חשופות יותר למשברים פיננסיים ולפגיעה ביכולת הצמיחה של המשק שלהן.

זה לא סוד שהמשבר הגלובלי של 2008 וכל מה שהתלווה אליו בהמשך, יצר תזוזות חברתיות ופוליטיות לא פשוטות. בארה"ב קמה תנועת "אוקיופיי וול סטריט", שנלחמה ב-1% של המאיון העליון, שבעיניה שאב לעצמו את כל משאביה של אמריקה והשתלט עליהם.

בהמשך מצאה התנועה את מנהיגיה בזירה הפוליטית בדמות הסנאטורית וורן, והרבה יותר ממנה, בסנאטור ברני סנדרס, שזכה ועדיין זוכה לפופולריות רבה דווקא בקרב הצעירים האמריקאים. בארה"ב גדל דור חדש של צעירים, שמבחינתם "סוציאליזם" זה לא מילה גסה. בסקר מקיף שנערך לפני כשנה בקרב הציבור האמריקאי, התברר כי בניגוד לבני הגילאים המבוגרים, שמעדיפים באופן מובהק את הקפיטליזם על הסוציאליזם, הרי שבקרב הצעירים בגילאי 29-18 היה כמעט שוויון בהעדפות בין הקפיטליזם לסוציאליזם.

פערי החינוך בישראל עצומים

משבר הקורונה, שכרוך באובדן פרנסה המוני, צפוי רק להגביר את המגמות האלה של אי-השלמה עם הפערים שנפערו בחברה האמריקאית. כלכלנים שמובילים בשיח על האי-שוויון, ובראשם פיקטי, לא נשארים רק בזירה הכלכלית והחברתית, כי הם מבינים שלפערים יש השפעה גדולה על התחום הפוליטי, שמשפיע בסופו של יום על רמת האי-שוויון.

החזקים והעשירים - השכבה הקטנה של בעלי ההון הגדול, שהיא גם מאורגנת מאוד ומצוידת בגדודי לוביסטים והשפעה על פוליטיקאים - היא זו שכותבת את החוקים באופן שמשרת את האינטרסים שלה, כשהציבור הרחב אינו מאורגן.

התוצאה של מה שהתרחש ב-30 השנים האחרונות היא שהמוני בני מעמד הביניים מרגישים נזנחים, חסרי ייצוג פוליטי, חסרי אמון בשלטון - ולכן גם שיעור ההשתתפות שלהם בבחירות למוסדות הדמוקרטיים קורס, ורבים מאלה שטורחים להצביע, מצביעים סוג של "הצבעת מחאה", הרבה יותר נגד מאשר בעד.

התוצאה היא שהשמאל בהרבה מאוד מדינות בעולם התנתק מבוחריו, והוא איבד את תמיכת השכבה הפחות משכילה. כיום, בניגוד לעבר, דווקא המשכילים ביותר מצביעים שמאל, והפחות משכילים מצביעים ימין. יתרה מכך, גם רבים מהעשירים נוטים כיום לשמאל, והקשר בין עושר להשכלה הוא חזק מאוד. יש מתאם גבוה ביותר בין רמת ההכנסה של ההורים לבין הסיכוי שילדיהם יזכו לחינוך אקדמי - ויש לכך הסתברות של 95%, לעומת 25% הסתברות שזה יקרה בשכבה החברתית התחתונה.

לכן, גם חלק חשוב בהצעת הפתרון מצד אלה המצדדים בהקטנת האי-שוויון מגיע מהכיוון של חינוך והשכלה. כך, למשל, פרופ' ברנקו מילנוביץ', מחוקרי האי-שוויון הידועים בעולם, קורא להקצות משאבים גדולים לחינוך ציבורי - תחום שנפגע קשה מאוד בתקופת הנשיאות הנוכחית של טראמפ - ולפתוח את האוניברסיטאות הטובות ביותר בפני סטודנטים שמגיעים מהעשירונים הנמוכים והבינוניים.

ובאשר לישראל, אין כמו מבחני החינוך של OECD כדי להעיד עד כמה פערי החינוך הם עצומים. יש שכבה קטנה של מצטיינים מאוד, שדומה למדינות אחרות, אבל יש שכבה עצומה של אחרים בישראל שהישגיה גרועים מאוד, הרבה יותר ממדינות אחרות. ההתפלגות בישראל קיצונית. לכן, תפקיד המדינה הוא לדאוג לשינוי באמצעות תיקצוב דיפרנציאלי של בתי ספר, תוך מתן עדיפות ברורה לבתי ספר באזורי מצוקה ומתן תמריצים משמעותיים למורים מצטיינים ללמד במסגרות האלה. 

הכותב הוא מבעלי בית ההשקעות מיטב דש. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק