"הפוסט של רועי ארד זו לא התנצלות, זה ניהול משברים"

"אני רוצה לעדכן את חברותיי וחבריי כי מחר עומד להתפרסם עלי תחקיר של שרון שפורר ב'מקום הכי חם בגיהנום' עם אמירות קשות מאוד על מין עם קטינות בראשית האלפיים, כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי, ויחסים במצב שכרות לאחר מכן". כך נפתח פוסט ההתנצלות של רועי צ'יקי ארד, שהתפרסם ערב חשיפת התחקיר של העיתונאית שרון שפורר.

הפוסט זכה לתגובות רבות, חלקן הגדול אוהדות, והוא גם הודהד על ידי עמודי תוכן גדולים. אולם פחות משעה אחרי פרסום הפוסט כתבה מאשה אברבוך, גם היא כתבת  המקום הכי חם בגיהנום: "זו לא התנצלות, זה ניהול משברים". והיא צודקת.

אנחנו חיים בתקופה מאתגרת, בתקופה של שינוי של כל מה שידענו, שבה נורמות משתנות, שבה הכוח חוזר לאנשים, והאנשים עושים בו שימוש. לכוח הזה יש עוצמות ומשמעות, הוא יכול להרים אנשים והוא יכול לשתול אותם. חלק יחשוב שהמטרה ראויה, חלק יחשוב שאחרים מגזימים וחלק יחשוב שהקורבנות סבלו יותר וש"אין מקום למחילה".

זה נכון לכל תחום ולא רק למקרה הזה, אבל אנחנו עדיין נמצאים בשלבי למידה. המציאות הזו מייצרת שיימינג ומשברים, לעיתים גם בריונות רשת ולינצ'טרנט כנגד ארגונים, מותגים, עסקים ולפעמים גם מול אדם פרטי - שיכול להיות אדם מן הישוב או מותג מוכר.

שייך לקבוצה שמבינה היטב את הנורמות שהשתנו

זה גם מה שמביא אותנו לפוסט של רועי צ'יקי ארד. כמו במקרים אחרים בעבר, ארד בחר להקדים "תרופה" למכה ופרסם את הפוסט לפני התחקיר של שפורר. פרקטיקת החשיפה המוקדמת היא אחד הכלים בארגז הכלים של ניהול משבר. בדרך זו ניתן להשפיע על מסגור האירוע, הסללת היחס אליו ובמקרים מסויימים אף לבטל את הצורך להעמיק בתחקיר.

ואכן, מי שקורא רק את הפוסט יכול בקלות להביע אהדה על נטילת האחריות על החשיפה, על הרכנת הראש, על קבלת הנורמה ועל הנכונות לשלם מחיר אישי. זאת, תוך הטלת ספק אם החשיפה הזו הייתה מגיעה ללא התחקיר שעמד להתפרסם, וספק אם השימוש במילה "מקרים" ו"לא זוכר" תואם את מה שפורסם בו.

ארד שייך לקבוצה שמבינה היטב את הנורמות שהשתנו והוא גם אמן של מילים, מה שמאפשר לו לפצח את הקוד של ניהול משבר ברשת ולפעול כדי לצמצם את הנזקים. ראוי להודות שהאלמנט השקוף עבורנו הוא קבלת ההחלטות ולא יהיה מופרך להניח שבגזרה זו, מה שנתן את הטון לא היה שמו או עבודתו אלא החשש מהסתבכות פלילית או משפטית - חשש שמשאיר מרחב תמרון מוגבל למילים.

במבט ראשון ניתן היה לחשוב שהוא כתב את טקסט ההתנצלות המדוייק שפורסם בישראל עד כה ועל כן הוא גרף תגובות אוהדות, בעיקר בשל הנכונות לשלם מחיר אישי של הפסקת עבודתו כעיתונאי. ועדיין, היו בו מספר אלמנטים שנתפשו כבעייתיים, בהם התנצלות על תנאי - "למי שחשה שנפגעה".

לא בטוח שזו המטרה, אבל למי שלא בקיא בדקויות, הביקורת נגד הטקסט נתפסת ככזו שאף פעם לא תהיה מרוצה ותחושה זו היא מאוד בעייתית, כי היא עלולה לגרוע מהסיפור הבא שיתפרסם - והוא יתפרסם, אין ספק בכך. אבל, לאחר שפורסם התחקיר התברר שהוא מתנגש עם התוכן שהובא בהתנצלות: יש פער בזמנים, יש פער בתיאור המקרים, יש פער במצב הפיכחות, יש טענות על קטינות ולא רק בראשית שנות ה-20. מה שמחזיר אותנו להגדרה של אברבוך: יותר משזו התנצלות, זה ניהול משבר.

שיהיה ברור: בחברה שעדיין לומדת ושחלקים נרחבים בה סבורים שאין מחילה, חשיפה כזו היא משבר שדורש ניהול. לחשיפה כזו יש מחיר אדיר על חייו של אדם מבחינה תעסוקתית, כלכלית, חברתית, זוגית ומשפחתית - לגיטימי לחלוטין שהוא ינסה לצמצם אותו.

העניין הוא שככל שניהול המשבר יהיה סינתטי ופחות אותנטי, הוא יהיה פחות יעיל כלפי האדם עצמו, החברה ומי שנפגע ממעשיו. מילים יפות נשמעות טוב, אבל האקס פקטור של תוכן טוב הוא הערך שעומד מאחוריו וכשהקהל שלך הוא גם הקהל שמחזיק נורמות חברתיות מסויימות ומייחס אמינות לגורם שחשף את החריגות שלך מהן, זה כבר לא תרגיל כתיבה זו כבר בעיה.

כמו בכל אירוע שיימינג: ארד הוא לא הנושא

ויש עוד מילה. כמו בכל אירוע שיימינג, ארד הוא לא הנושא. הנושא הוא הנורמה שאפשרה לו לפגוע במתלוננות, נורמה שלפיה צריך להשכיב, לצוד, לעשות ביחד, לא להתייחס, נורמה שלפיה כל מפגש מסמן עניין מיני, נורמה שבה אישה היא מטרה, היא אובייקט.

הנורמה הזו משתנה ומהפכת #Metoo הוכיחה ששיימינג הוא קטליזטור של שינוי. זה נכון שיש לשיימינג הזה מחיר אישי עבור המבוייש, אבל הדרך לשינוי עוברת גם דרך חשיפות מסוג זה, שהתפקיד שלהן הוא לסמן את הנורמה, להרחיב את גבולותיה ואת הקהל שמאמץ אותה וגם, לתת לנפגעות אפשרות לסגירה, העצמה, דרך לחטא את הפצע, וליצור איזון.

מסיבה זו השיח נעשה ברשת ולא בבתי המשפט או בחדר החקירות - שזה אולי המשבר הכי מדוייק כאן, משבר שמבטא את חוסר האמון במערכת אכיפת החוק ומוצא לה חלופות. אני לא מאחל לאף אחד להיות מבוייש. מניסיון אישי אני מכיר את התחושה, אבל לבושה יש תפקיד חברתי חשוב ביותר וכל עוד היא תהיה קיימת, נוכל לקיים חברה ולשאוף שהיא תהיה חברה טובה יותר.

תארו לכם מה היה קורה אם הטקסט שארד היה כותב היה אותנטי יותר, תארו לכם שהוא היה יוצא מוקדם יותר, שהוא היה מנתק את הקשר לתחקיר, שהוא לא היה מתחבא מאחורי שיכרות ושיכחה ושהוא לא היה משלב בו טקסטים ש"נתפסים כנכונים" ומיזמים שאין לו בהם חלק, אלא יוצא ממקום של חרטה אמיתית ולא חשש מן המחר.

במצב כזה היינו צריכים לעמוד כחברה בפני אתגר, שבו מצד אחד יש בנו את תחושת ההתגייסות נגד ההתנהגות המגונה אבל מצד שני, אין יותר עבור מה להיאבק, היות שהמאבק הוכרע מראש: המבוייש התבייש וכתב הכניעה כבר נחתם.

בנקודה זו היינו צריכים להתמודד עם השלב הבא של הביוש, עם הבאג במציאות החדשה שבה אנחנו חיים. הבאג הוא שבמישור הפלילי יש פג תוקף לקלון אבל בהיבט הציבורי הקלון נמשך לנצח. כחברה אנחנו צריכים את שביל הביניים, את הנתיב שיאפשר לנו מצד אחד לגנות תופעה בלתי מקובלת חברתית וזמן מה לאחר מכן, להושיט את היד ולשלב את מי שסרח, שילם מחיר והתחרט. לנפגע תמיד שמורה הזכות לא לסלוח ולא לשכוח אבל כחברה עלינו לדעת לא רק לבייש אלא גם לאפשר לאנשים לחיות עם הבושה. 

אסף שמואלי הוא מומחה לשיימינג ומשברי רשת, ובעל הבלוג "המשבריסט"