חיפוש גופני במשטרה: גופם של חשודים אינו הפקר

בספר "האחים קראמאזוב" הסופר פיודור דוסטויבסקי מתאר את מצוקתו של מיטיה, שנחשד על לא עוול בכפו ברצח אביו, בעת שהוא נדרש להתפשט לצורך חיפוש ובדיקה בפני חוקריו. מיטיה מוטרד מכך שגרביו ותחתוניו הלא נקיים והאצבעות בכפות רגליו שבצורתן התבייש, ייחשפו לעין כל.

מצוקתו של מיטיה משקפת את הפגיעה בצנעת הפרט, בכבוד ובאוטונומיה האישית הנגרמת לחשודים בעת בחינה חזותית של גופם העירום ואת תחושות החרדה, ההשפלה והזעם הנלוות לחיפוש כזה. החשש מחיפוש בגוף ובחפצים אף עלול במקרים מסוימים לשתק את עבודתו ואת יצירתו של הפרט, תוך פגיעה בחופש הביטוי. בניגוד לזכות השתיקה, המאפשרת לחשודים לנתק מגע עם חוקריהם ולשמור על מתחם אוטונומי בלתי חדיר, לחשודים אין זכות לסרב לחיפוש גופני הנערך כדין. יתירה מכך, לשוטרים נתונה סמכות לבצע בכוח סוגים מסוימים של חיפוש, לרבות בחינה חזותית של הגוף בעירום. חוסר האונים הנובע מהיעדר יכולת בחירה מעצים את תחושת ההשפלה.

זכות יסוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

הפגיעה הצפויה בפרט כתוצאה מחיפוש כזהה, מחייבת להציב מגבלות על סמכות המדינה לבצעו. ואכן, זכותו של אדם להיות מוגן מפני חיפוש בגופו היא זכות יסוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ופגיעה בה מותרת רק לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), תשנ"ו - 1996, או בשמו המקוצר "חוק החיפושים", מאפשר לשוטר לחפש בגופו של חשוד, ובכלל זה לבחון באופן חזותי את גופו העירום, רק אם היה לשוטר יסוד סביר לחשוד שבגופו של החשוד נמצאת ראיה להוכחת ביצועה של עבירה או להוכחת הקשר שבין החשוד לבין ביצוע העבירה. חיפוש נועד, אפוא, למצוא ראיות מפלילות לביצוע עבירה. הוא לא נועד להשפיל חשודים ולהתעמר בהם.

חשודים צריכים להיות בטוחים כי יש גבול ליכולתם של החוקרים לחדור לפרטיותם וכי נחוצה סיבה ממשית לביצוע חיפוש גופני. חוקרים צריכים ללמוד כי חשודים אינם כלי הנתון למרותם, וכי גופם של חשודים אינו הפקר. חוק החיפושים, שקשר בין החיפוש בגופם של חשודים לבין הראיה שהשגתה מתבקשת, ביקש למנוע את יכולתם של החוקרים להתעמר בחשודים באמצעות שימוש בחיפוש כאמצעי עונשי או כאמצעי הרתעה מביצוע עבירה נוספת.

זאב אנגלמאיר (שושקה) אינו היחיד שחווה חיפוש חסר פשר, שלא נועד לאיסוף ראיות מפלילות. חשודים רבים מספרים על ההשפלה שחוו אף בעת לקיחת טביעת אצבע, כאשר טביעת האצבע לא הייתה קשורה כלל לעבירה שבה נחשדו, כדוגמת מורה שנחשדה בהפרת צו שיפוטי על שאיחרה להביא את ילדיה לבית אביהם. חשודים רבים בעבירות לא מסוכנות בעליל, בין שהייתה הצדקה לחשד נגדם ובין שלא הייתה, כדוגמת מקרהו של אנגלמאיר, שנעצר בעת מחאה בכיכר בלפור, חוו את חוויית העיכוב או המעצר הקצר כטראומה בשל חיפוש מביך ופולשני.

שוטרים שמבצעים חיפוש לא חוקי יודעים שלא תוטל עליהם כל סנקציה בשל כך. ואכן, רובם המכריע של החשודים שהתיק בעניינם נסגר מבקשים לשכוח את החוויה הטראומטית ואינם מגישים תלונה למחלקת משמעת במשטרה או תביעת פיצויים לבית המשפט, שפעמים רבות איננה משתלמת בשל סכום הפיצויים הנמוך הצפוי במקרה של זכייה.

דומה כי על הקליניקות המשפטיות במוסדות האקדמיים להירתם למשימה ולייצג חשודים שחוו חיפוש לא חוקי בגופם הן באמצעות הגשת תלונות למחלקת משמעת במשטרה והן באמצעות הגשת תביעות נזיקין. מסר חד משמעי מצד בתי משפט בדמות פסיקת פיצויים ממשיים בגין חיפוש לא חוקי יכול לצמצם מאוד את התופעה של חיפוש בגוף למטרות שאין בינן ובין איסוף ראיות מפלילות ולא כלום. 

הכותבת היא פרופסור למשפט פלילי במכללה האקדמית צפת