במאבק בנגיף חייבים לעסוק פחות בזכויות של כל מגזר ויותר בערבות הדדית

קצין בדרגת סרן, מדים מטופחים, חזה מתוח, נכנס לבית ספר תיכון. המטרה: להזריק בנערים ובנערות העומדים לקראת גיוס מוטיבציה לשירות משמעותי. פעם קצין כזה היה מדבר על חשיבותה של המדינה ועל הערך שבשמירה על הגבולות, על האויבים מבחוץ, ועל תושבי הספר. היום הוא ידבר על היתרונות והתועלות שיצמחו למלשב"ים ממסלול כזה וממסלול אחר. כדאי לכם להשקיע בשירות בצה"ל, כך תוכלו לזכות בהכשרה מקצועית טובה, בהכנסה גבוהה ובקריירה.

כבר שנים אנחנו לא מדקלמים את האמירה של נשיא ארה"ב לשעבר ג'ון קנדי, שאמנם נהגתה על ידו, אבל הייתה המוטו במשך עשרות שנים גם במדינת ישראל: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל מדינתך". זו הייתה נקודת המבט של מי שייבש כאן ביצות וייסד את הצבא, שיישב את המדבר והגליל ובנה בתי ספר.

היום, כך נדמה, אנחנו לא מפסיקים לשאול מה המדינה יכולה לעשות בשבילנו, נאבקים על כל פיסת זכות, על כל נתח של תקציב, שוכחים שהסירה הלא כל כך גדולה שאנחנו שטים בה, היא של כולנו. אם אחד השטים בה כועס על כך שקיפחו אותו ומתחיל לקדוח חור, הוא ממיט על כולנו אסון.

לקראת הסגר הקרב ובא, ולאור תמונות וסרטונים המציגים הפרות המוניות של ההוראות האוסרות התקהלות, החלו להתגבר הקולות והטענות בסגנון "למה לו מותר ולי אסור". למה הפגנות כן ותפילות לא. למה לא אוכפים את התקנות על הברים בתל אביב, ובבני ברק בודקים אם לכל ילדה יש מסכה. לכל אלו נלוות האשמות הדדיות, שמנסות להדביק תוויות על כל מגזר, ולהאשים אותו במצב הקשה.

הערבים עם החתונות מרחיקות הלכת, החרדים עם הזלזול של חסידויות מסוימות, אולי דווקא החילוניים ששמים פס. ועל כולם הממשלה הזאת, שמזגזגת בלי הפסקה, לא מציגה אחריות אישית של העומדים בראשה ומזמן שכחה איך נראה עמוד שידרה. האמת? כולם צודקים. כולם. אבל למי הצדק יעזור עכשיו? הצדק איננו מהווה חיסון מפני הקורונה. הוא עלול והוא כבר, מדרדר את כולנו לאסון.

כולנו בוגרי הגל הראשון של הקורונה. גל קשה ומתיש שגבה חיים, והערים קשיים כלכליים, נפשיים ומשפחתיים. במקביל למחירים האלה, ראינו את רוח הציבור הישראלי במלוא תפארתו: התגייסות המונית בכל עיר ויישוב, מכל מגזר ובכל הזדמנות להתנדב, לעשות. עשרות אלפי אנשים חילקו מנות מזון לאלה שאין להם, מאות עבדו שכם אחד עם חקלאים כדי להציל את המטעים עמוסי הפרי והיו שנסעו לרכוש תרופות ולערוך קניות לאנשים שנמצאים בקבוצת סיכון. אז הציבור הישראלי יודע להטות שכם. השאלה היא אם הוא שומע את אזעקת האמת.

הקורונה היא לא פחות ממלחמה. האויב אמנם לא נמצא על הגדרות ואינו חמוש בטנקים או במערכות רובוטיות משוכללות. וירוס. נגיף קטן וחמקמק, שהורס בנו בכל פה. בנו ובעולם. האם אנחנו צריכים אויב במדים, הצהרות מאיימות בערבית, מקלטים ופחד מפגזים כדי להניח לכמה שבועות או חודשים את המחלוקות בצד ולנצח את המערכה הזאת יחד? האם אנחנו לא מסוגלים להבין שיש גם מלחמות מסוג אחר שדורשות נשימה עמוקה, שיכחה של אגו והתגייסות כדי שהגל העכור הזה יעבור כמה שיותר מהר ונוכל לחזור לחיים נורמליים, לשקם את ההריסות הכלכליות הנפשיות והבריאותיות?

מה כל אחד ירוויח אם יראה את חלקתו הקטנה: עוד הפגנה, עוד תפילה, עוד בילוי בפאב. זו קריאת השכמה לחזור לשיח של חובות, של אחריות אישית, מגזרית וציבורית. לבדיקה מה עוד אפשר לעשות כדי למנוע את ההדבקה הבאה, כן, גם זה בא על חשבון הדברים שנדמה שאי אפשר בלעדיהם. רק אם נשנה כולנו את הגישה, נעשה את הסוויץ' המתבקש בראש, נוכל לנצח. אחר כך? אחר כך נחזור לכאוס הרגיל במדינתו הקטנה. 

הכותבת היא סופרת, עיתונאית ובעלת טור בעיתון הדתי-לאומי "בשבע"