העליון: בית המשפט לעניינים מינהליים אינו "מתכנן על"

בית המשפט לעניינים מינהליים לא צריך להתערב בשיקולים תכנוניים של ועדות תכנון מקצועיות - זו הרוח שנושבת מהחלטה של בית המשפט העליון, שדן בערעור של ועדת ערר שדחתה בעבר תוכנית לפרויקט תמ"א 38 בבת ים.

הרקע לדיון הוא מבנה בן ארבע קומות, שבו 16 דירות מעל לקומת עמודים ברחוב השקמה 24 בבת ים. בבניין יש שלושה מקומות חניה בלבד. בעבר הגישה חברת אופקים ב.י. רוטשילד בקשה לבצע במקום חיזוק (תמ"א 38/1). במסגרת הפרויקט, כך לפי התוכנית תתווסף מעלית, וכן ייבנו ממ"דים ומרפסות בדירות הקיימות. בנוסף מתוכננת תוספת של 12 דירות חדשות במסגרת שלוש קומות שיוקמו מעל לארבע הקומות הקיימות. כמו כן תכננה החברה להקים קומת מסחר בפרויקט ולבנות 15 מקומות חניה, בעוד שהתקן דורש 21. כפיצוי על אי העמידה בתקן, הציעה החברה לשלם "קרן חניה" לעיריית בת ים.

ההתנגדות נדחתה ובהמשך התקבלה

בהמשך הגישו שני דיירים בבניין שכן התנגדות לפרויקט, אך התנגדותם נדחתה והתוכנית אושרה בוועדה המקומית במרץ 2018. המתנגדים ערערו על ההחלטה לוועדת ערר, בין היתר בסוגיית היעדר מקומות החניה בפרויקט, לגבי מיקום הממ"דים ובסטייה מקווי הבניין המותרים.

במרץ 2019 התקבל הערר בוועדת הערר. הוועדה הסבירה את תכליות תמ"א 38 והאיזונים הנדרשים בין תכליות אלה לשיקולי תכנון אחרים. לגבי מקומות החניה במבנה ציינה הוועדה, כי בבניין אכן נדרשים 21 מקומות חניה, מהם מקום חניה אחד לנכה. הבקשה להיתר, לעומת זאת, כוללת 6 מקומות חניה בלבד, כך שלא שאינה נותנת מענה למקומות החניה הנוספים הנדרשים עבור 12 הדירות הנוספות, אלא שאף גורעת ממקומות החניה שלפי היתר הבניה המקורי לבניין. ועדת הערר קבעה כי היה על הוועדה המקומית לעמוד על איזון סביר יותר בהיבטי החניה. בין על ידי דרישת פתרונות חניה בתחום המגרש, על אף העלויות הכרוכות בכך, ובין על ידי הפחתת מספר הדירות החדשות המוצע.

ערעור של החברה היזמית

חברת אופקים ערערה על ההחלטה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב. זה הפך את החלטת ועדת הערר ונימק, כי נוכח תכליתה של תמ"א 38, ברירת המחדל היא לאשר תוכניות לחיזוק מבנים, תוך מתן עדיפות על פני הכשרת מקומות חניה בהתאם לתקן. בית המשפט קבע כי בניגוד לעמדת ועדת הערר, פתרונות החניה שניתנו במסגרת הבקשה להיתר הולמים, ולא היה מקום להתערב בהם.

זה לא נגמר כאן. הפעם הייתה זו ועדת הערר עצמה שהגישה ערעור על ההחלטה בפני בית המשפט העליון כבית משפט לעניינים מינהליים, תוך שהיא טוענת כי לא היה מקום להתערב בהחלטתה. הערעור נדון בהרכב של שלושה שופטים: מני מזוז, ג'ורג' קרא ואלכס שטיין.

בפסק הדין שניסח השופט מזוז ושאליו הצטרפו השופטים שטיין וקרא, נקבע, כי ועדת הערר היא ועדה תכנונית, שבוחנת מבחינה מקצועית-תכנונית את החלטות הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. מאידך בית המשפט לעניינים מינהליים אינו מוסד תכנוני ואינו יכול לפעול כ"מתכנן על", אלא עליו להפעיל ביקורת שיפוטית על מוסדות התכנון. במקרה הזה, קבע העליון, כי בית המשפט לעניינים מינהליים מצא למקום להתערב בשיקול הדעת התכנוני של ועדת הערר.

הוראות התמ"א, כתב השופט מזוז, יצרו "איזון בין הרצון לקדם ביעילות את התכלית החשובה של חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה, לבין הצורך שלא 'לדרוס' אגב כך שיקולים תכנוניים חשובים אחרים", נכתב.

ספציפית לגבי החניה, כתב השופט מזוז כי, "תמ"א 38 העניקה שיקול דעת לוועדה המקומית, וממילא גם לוועדת הערר המבקרת את החלטות הוועדה המקומית, לשקול אפשרות של מענה לחניה הנדרשת מחוץ לגבולות המגרש, וזאת ככל שהתקנת מקומות החניה כנדרש לפי התקן בגבולות המגרש "אינה אפשרית". המדובר אפוא בסמכות שבשיקול דעת, ולא בחובה, ואף זאת רק מקום שפתרון חניה בתוך המגרש אינו אפשרי".

לאור זאת, פסק בית המשפט, לוועדה המקומית, וגם לוועדת הערר יש סמכויות לדון בהיבטים תכנוניים שונים שקשורים בפרויקטים של תמ"א 38, ואף לדחות הוצאות היתרים, באם התוכניות אינות עומדות בשיקולים הללו. לאור זאת ביטל בית המשפט את החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים.