עיר בתוך עיר: האם מתחמי הדיור שמספקים לנו הכל הם התשובה לאושר?

מהם התנאים ההכרחיים לאושר? תלוי את מי שואלים. הפילוסופים יענו את שלהם, וכך גם אנשי הדת, המשוררים והפסיכולוגים. חוקרים מתחום מדעי החברה סבורים שהוא תוצר של הכנסה, תנאי העבודה וכמובן - קשרים בינאישיים, יחסים במשפחה, תחושת קהילה, בריאות, חירות אישית ואמונה. האורבניסטים, ובראשם הכוהנת הגדולה של תכנון הערים המודרני, ג'יין ג'ייקובס, מאמינים שלמקום המגורים חשיבות גדולה ביצירתה של תחושת הרווחה וה-well-being.

לפי ג'ייקובס, מה שתורם לתחושה הזאת הוא דווקא המגוון. בניגוד לעיר גדולה, המחולקת לאזורי מגורים, מסחר ושאר פונקציות שדורשות התניידות ברכב, מרחב מקומי שכונתי שמאפשר הליכה ברגל או נסיעה באופניים כדי למלא את רוב הצרכים הוא הפתרון. מה גם כשאיתו מגיעים חיי קהילה וחוויה אורבנית דינמית לאורך שעות היממה. זאת בניגוד לפרברי מגורים שוממים בשעות שבהן אנשים יוצאים לעבודה או אזורים מסחריים שהם "מתים" בשעות שאחריה.

במחקר שערכו לפני כמה שנים חוקרים מהאוניברסיטאות של גולווי באירלנד ודרום קרוליינה נמצא קשר ברור בין מאפייני הסביבה הבנויה בעיר לתחושת הרווחה או האושר. החוקרים ערכו סקרים בעשר ערים גדולות במקומות שונים בעולם. בסקרים דיווחו אנשים על תחושות של רווחה ואושר כשהייתה להם נגישות מוצלחת למקומות העבודה ולמקומות של תרבות ופנאי, וכשהסביבה שלהם הייתה אסתטית, נקייה ובטוחה. ואיך זה קשור לסוגים החדשים של צורות מגורים, שמייצרים מגה-סטרוקטורות ומתנהגים כמו עיר בתוך עיר? האם המתחמים האלה, עם היומרה למענה טוטאלי על כל הצרכים, יכולים לענות על הקריטריונים לתחושת האושר?

בעיניי, התשובה היא בממשק עם העיר. ככל שקצותיו של הפרויקט הבנוי יותר פרומים, והוא מאפשר חדירה של זרים לתחומו וממשק אותנטי עם העיר, כך הוא יותר מוצלח. מתחמים מגודרים ואקסלוסיביים, מעוצבים ככל שיהיו, הם נעימים, אבל סטריליים וסינתטיים. בסופו של יום כולנו, גם בעידן המקוון וגם כשהקורונה מרחפת מעל, רוצים ביטחון, אבל משתוקקים לריגוש, להפתעה.

עם זאת, העולם אינו מסביר פנים. התחממות גלובלית, מלחמות, גלי הגירה, בעיות תעבורה ומגפות. כמו שזה נראה כרגע העולם הופך למקום הרבה פחות בטוח ונעים לחיות בו, וזה לא שיש לאן לברוח. אחד האמצעים להתמודד עם המציאות הזאת, בעיקר בערים גדולות במדינות מפותחות, הוא יצירת טיפולוגיות חדשות של בנייה.

במילים אחרות, לא עוד בניינים בצורת קובייה, מגדל H או רכבת. הכוונה היא לקומפלקסים שמעוצבים בצורה ייעודית, שמותאמים למרחב הפיזי והתרבותי שלהם ושיודעים לספק את כל הצרכים - מגורים, עבודה, ספורט, בילויים ואפילו ממשק עם טבע. המבנים האלה כוללים כמעט הכול, ממש מיקרוקוסמוס. עיר בתוך עיר, בהגדרה.

סגור, אבל גם פתוח

הפרויקט המכונה "המארג" (Interlace The) נבנה בפרבר ירוק הממוקם לצד אחת האוטוסטרדות הגדולות בסינגפור. הפרויקט הוא שיתוף פעולה בין אדריכלי-העל רם קולהאס ואולה שירין. הפרויקט זכה בשנת 2015 בפרס הראשון בפסטיבל הארכיטקטורה הבינלאומי WAF, ה"אוסקר" של האדריכלות.

זהו קומפלקס מגורים סגור ומגודר (segregated) שבו 1,040 יחידות דיור בגדלים משתנים, 1,500 מ"ר שטחים ציבוריים, ו-500 מ"ר שטחים מסחריים. סך כל השטחים הבנויים בפרויקט הוא 170 אלף מ"ר. רק לשם השוואה, שטח הרצפה במגדלי עזריאלי בתל אביב הוא 150 אלף מ"ר, ושטח המסחר להשכרה - כ-37 אלף מ"ר.

ייחודו של הפרויקט בסינגפור הוא שבמקום לרכז את כל הפונקציות בסדרת מגדלים גבוהים, כמקובל, הוא מייצר 31 קופסאות מלבניות, כל אחת בגובה שש קומות, ששזורות בתוך, מעל ומתחת, בצורה של משושה, סביב חצר, וכך מייצרות מרחב תלת-ממדי, סגור אבל גם פתוח.

אתר האינטרנט של האדריכל אולה שירין משבח את האיכויות האקלימיות של הפרויקט, ומספר שהאדריכלות שלו מציעה אוורור טבעי ואפילו הגנה מהחום הטרופי, אך מדגיש מאוד את ערך הקהילתיות: "מושג חיי הקהילה בתוך הכפר העכשווי מודגש בפרויקט באמצעות רשת נרחבת של פארקים וחללים משותפים. מבנים ציבוריים שלובים בתוך הנוף, ומציעים אינספור הזדמנויות לאינטראקציה חברתית ולפעילויות משותפות בתוך הסביבה הטבעית: כיכר מרכזית, כיכר תיאטרון, פארק מים, מועדון, חדרי משחקים, חללי קריאה, כושר ועוד".

מבקר האדריכלות של ה-The Architectural Review היה קצת מסויג ומבוהל מממדי הפרויקט, שהזכירו לו את הפנטזיות הפוטוריסטיות של לה קורבוזיה, אבי המודרניזם, אך מעיד שהפרויקט מבוקש ואפילו די פופולרי.

הפרויקט Valley (הגיא), שבנייתו נשלמת בימים אלה ברובע העסקים הבינלאומי Zuidas באמסטרדם, הוא קומפלקס גדול יחסית (75 אלף מ"ר) שמשלב תעסוקה (שבע קומות), מגורים (196 יחידות דיור), מסחר ותרבות. מקור השם בגג המגונן שנמצא מעל האטריום, הוא החלק המרכזי של הפרויקט, שמאחד את כל שלושת המגדלים, אותם מקובל לדמות לפסגות הרים.

 הדמיה של פרויקט Valley באמסטרדם, שבנייתו נשלמת בימים אלה / צילום: Valley - MVRDV - Vero Visuals, Rotterdam, The Netherlands

קשה להגדיר את סגנון האדריכלות הזה, שמחבר פסאדת קיר של מסך זכוכית טיפוסית לאזורי תעסוקה עם בנייה מדורגת, מחופה באבן טבעית נסורה, כאילו ורנקולרית (אורגני, טבעי וללא אדריכל). הגינון האינטנסיבי, שאמור להיות ירוק בכל חודשי השנה, גם בחורף, עוטף את הפרויקט ומציץ ובוקע מכל גג ומרפסת, מבליט את השונות של המבנה ביחס לסביבה.

בחזונות של האדריכל ויני מאס הפרויקט יגרום לשינוי באזור: "העיצוב יבטיח שהמבנה יהיה הרבה פחות מופנם משאר הבניינים ברובע. יהיו הרבה מרפסות, פרטיות וציבוריות, מלאות בבני אדם, פרחים, צמחים ופינות ישיבה".

אתר המכירות של הפרויקט, שמציע תיעוד של כל שלבי הבנייה, מתאר זאת כך: "הגיא הוא המקום שבו האנשים באמת יחיו, יעבדו וייהנו מחיי העיר. זהו שילוב מרתק של משרדים, חללי תצוגה ותרבות, יחידות מסחר, תשתיות חניה ודירות, על החלק המרכזי של הציר הדרומי של אמסטרדם". מה צריך יותר?

King Toronto הוא פרויקט המקודם בימים אלה על-ידי משרד האדריכלים הדני והבינלאומי BIG בטורונטו, קנדה. הפרויקט, שהוא סוג של התחדשות עירונית, ממוקם במרכז העיר, באזור תווך שבין אזור מגדלים חדש למרקם ותיק. בפרויקט 514 יחידות דיור הממוקמות בקומות העליונות, ואזורי התעסוקה והמסחר למטה.

הדימוי שבו מקובל לתאר את הפרויקט הוא של ארבע פסגות הרים שביניהן עובר עמק, שהוא מפלס הרחוב, האזור שבו ממוקם המסחר. ה"טופוגרפיה" של המבנה מאפשרת שבירה של החזית, והיא מכניסה הרבה אור לדירות, ומייצרת מרפסות קטנות וגדולות ותחושת פרטיות. יש לציין שהעיצוב האוונגרדי לא מנע את שימורם של כמה מבנים היסטוריים ברחוב.

האדריכל הדני ביארק אינגלס מבהיר שמקור ההשראה שלו היה פרויקט הביטאט 67 של האדריכל משה ספדי במונטריאול, שאת הקונספט שלו הוא ביקש לפתח: "דמיינו לעצמנו בלוק עירוני שמתפשט, מתרומם ויורד. ביקשנו לכבד את הקונטקסט השכונתי ויצרנו סמטאות, קיצורי דרך ומעברים לכל סוגי החיים האנושיים".

מתחם גינדי TLV, המקבילה הישראלית?

אם מחפשים מקבילה ישראלית, נראה שפרויקט גינדי TLV בתל אביב, לשעבר השוק הסיטונאי, הוא הדבר הקרוב ביותר להגשמת החזון האורבני של ציפוף ועירוב שימושים. האדריכלות הרבה יותר שמרנית, ובכל זאת, כל המרכיבים נמצאים כאן.

בתחילת שנות החמישים, תקופה שבה האזור נתפס כקצה העיר, הוקם כאן השוק הסיטונאי, שהפך עם השנים למטרד תעבורתי ותברואתי. בתחרות שנערכה ב-1999 לתכנון המתחם זכתה ההצעה של האדריכל יעקב יער, שכללה הקמת רובע חדש הכולל תמהיל מגוון של שימושים.

 מתחם גינדי TLV / צילום:איל יצהר

במכרז שערכו חברת תנובה ושותפותיה בשנת 2009 זכתה קבוצה שכללה את משפחת גינדי ורבוע כחול נדל"ן. השותפים חילקו את התכנון המפורט בין שלושה משרדי אדריכלים ותיקים: יסקי־מור־סיון היה אחראי לקניון ולארבעה מגדלי מגורים בני 48 קומות; משרד ישר אדריכלים היה אחראי להקמת 11 מבני מגורים בני 14 קומות בהיקף המתחם; ומשרד אליקים אדריכלים תכנן את בית הספר היסודי, את גני הילדים ואת מרכז הספורט.

האדריכלות של הפרויקט שונה מאוד מהתכנון העירוני ומסגנון הבנייה של הבניינים השכנים, שנבנו ברובם בשנות השישים של המאה שעברה לתכליות מסחר ותעסוקה. האדריכלים הקפידו לייצר לאורך הרחובות בנייה נמוכה יחסית, עם חזית מסחרית, כך שלהולך הרגל יש תחושה מוכרת ונוחה. מאחוריהם מתנשאים מגדלים. במרכז ממוקם קניון ומעליו גן. השפה האדריכלית היא מודרנית, אך שמרנית.

עם פתיחת הקניון ותחילת האכלוס של הדירות קטלו כתבי האדריכלות והתכנון האורבני את הפרויקט. נעמה ריבה, ב"הארץ", כתבה שהוא "מתחם צפוף, מנותק ולא נאה לעין". מירב מורן מ"דה מארקר" ביקרה את איכות התכנון: "המיקום מנצח - אבל הפרויקט ששווק כמגורי יוקרה מתוכנן בסטנדרט צנוע, וחלק מהדירות פונות לעורק תחבורה רועש. בעלי דירות מציעים אותן למכירה ולהשכרה בעשרות אחוזים פחות מדירות דומות במרכז תל אביב".

הביקורות המוקדמות לא אהבו וחזו כישלון, אך המציאות מוכיחה אחרת. אינדיקציה לא רעה לביקוש למגורים בפרויקט גינדי TLV ניתן למצוא בפייסבוק. מתברר שיש לא מעט קבוצות שעניינן נדל"ן בפרויקט, ויש בהן פעילות ערה: בקבוצת "גינדי TLV תל אביב השוק הסיטונאי מכירה/קנייה/השכרה בניינים 10-1 ומגדלים 3-1" יש 1,996 חברים; ב"קבוצה הסודית של גינדי TLV" יש 594 חברים; ב"גינדי תל אביב דירות להשכרה" 3,600 חברים; וב"משכירי דירות במתחם גינדי תל אביב ללא תיווך" 3,700 חברים. ולא מניתי כאן את קבוצות הווטסאפ הרבות. הביקוש גדול, כולם רוצים לעקוף את המתווכים ויש אפילו רשימות המתנה.

האדריכל אריאל דקלו עבר לפני כמה חודשים לדירת ארבעה חדרים בקומה 29: "עד לא מזמן גרתי באזור דיזנגוף, ואני חייב להגיד שאני בכלל לא מתגעגע. יש לי פה הכול מתחת לבית. לדיירי המתחם יש אפליקציה לטלפון שמאפשרת שירותים כמו רום סרוויס במחירים מצחיקים. לדוגמה, לנקות שטיח פרווה גדול היה עולה לי פעם, כשגרתי בדיזנגוף, 500 שקל. היום הם באים אליי הביתה דרך האפליקציה וזה עולה רק 160 שקל. אתה לא צריך לעשות כלום. זו רמת חיים שלא הייתה לי לפני.

 פרויקט גינדי TLV / צילום:אריאל דקלו

"האוכלוסייה איכותית ברמות היסטריות. כולם חברותיים, כולם בקשר. יש פה ממש קהילה. נגיד שמישהו עושה לך רעש, אתה מעלה באפליקציה ומיד מפסיקים. באפליקציה יש פונקציה כזאת שכל אחד, לפי המקצוע שלו, יכול להציע את שירותיו לקהילה. זו כמו עיר קטנה".

שני תמר בן סימון היא אושיה חשובה במתחם גינדי TLV. היא המנהלת של אחת מקבוצות הפייסבוק, קבוצת נדל"ן באינסטגרם ועוד שמונה קבוצות וואטסאפ שכולן מוקדשות לחיים במתחם.

"כשרק נכנסנו למתחם, לפני כשלוש שנים, היו באמת המון בעיות בדירות. בהתחלה גם לא היה שום דבר בסביבה. זה היה סוג של שוליים. מכוח האינרציה התחלנו ליצור את הקהילה שלנו בכוחות עצמנו. בסופו של דבר אנחנו נפגשים בקניון, בקאנטרי, במעלית, בטיול עם הכלבים ועוד. אל תשכח שישנם גני ילדים ובתי ספר בקומות הראשונות שלנו, ככה שיש כאלה שהילדים שלהם בבית הספר יחד, ואחה"צ הילדים נפגשים בפארק והולכים לחברים לבתים, והכול באותו המתחם".

בן סימון שכללה את יחסי השכנות הטובים והיא אפילו מתפרנסת מזה: "יש פה כוח קנייה אדיר של 1,500 בתי אב, בחישוב גס זה בערך 5,000 איש. המון פונים אליי בעקבות קבוצות הוואטסאפ שלי, כולל קבוצות רכישה שרוצות להיכנס למתחם.

 שני תמר בן סימון / צילום: איל יצהר

"לא מזמן למשל פתחנו קבוצת רכישה לרשתות נגד יתושים. יש לי קבוצת וואטסאפ שנקראת 'ירקן עד הבית', שמאפשרת לקנות מחקלאי את הסחורה הכי טובה שיש והוא מביא אותה עד בית הלקוח ללא דמי משלוח. ישנם גם מוכרים בדירות המתחם עצמו. בכל יום שישי אחד הדיירים מביא פרחים, מישהי אחרת מכינה סאלוף, מוכרים עוגות ועוד. הכול נרשם בקבוצות הוואטסאפ. באים וקונים. זה זמן קורונה, והקהילה שלנו מייצרת את המציאות של עצמה באהבה ובהצלחה רבה".

אדריכל אבנר ישר, שתכנן חלק מהמבנים בפרויקט גינדי TLV, סבור שזהו פרויקט מוצלח: "זה לא פרויקט מושלם, יש הרבה מה ללמוד ממנו, אבל אני חושב שהתמהיל הבסיסי של המגורים, התעסוקה, סוגים שונים של מסחר, שטחי הציבור, הפארק והחינוך, הוא טוב.

"בפרויקט יש לא רק עירוב שימושים, אלא גם מגוון של יחידות דיור בגדלים שונים, מגוון של אוכלוסיות. יש בניינים קטנים, בניינים יותר גבוהים, מגדלים. הפרויקט הזה מוצלח מבחינת הקהילה שנוצרה שם. אנחנו במדינה קטנה עם מחסור בקרקע, ואני מאמין שאנחנו נראה את העירוב התלת-ממדי הזה יותר ויותר, ולא רק בתל אביב".

 אדריכל אבנר ישר / צילום: איל יצהר

האדריכלית פרופ' טלי חתוקה, ראש המעבדה לעיצוב עירוני של אוניברסיטת תל אביב, קצת מצננת את ההתלהבות שלי מאדריכלות הפרויקטים החדשים בעולם: "יצירת טיפולוגיות חדשות למגורים היא משהו שמאפיין את התכנון מאמצע המאה ה-20. הנושא של מגה-סטרוקטורות הוא לא חדש, כך גם הנושא של המורפולוגיות וגם הרצון לייצר קהילתיות. מנגד, אנחנו רואים שבשנים האחרונות נכנסים אדריכלי-על לזירה הזאת כדי לסייע במיתוג הפרויקטים.

"מה שמשותף לכל הדוגמאות מהשנים האחרונות הוא חיפוש וניסיון ליצור קשר בין סביבות החיים לכל הפעולות הנלוות, גם בהיבטים קהילתיים ותעסוקתיים, מתוך ראייה של well-being. אני חושבת שמה שהשתנה ונוסף בעשור האחרון הוא כניסה של עבודה ומלאכה וכל מיני תעסוקות. אנחנו הולכים למודל שמסתכל על החיים בצורה הרבה יותר אינטגרטיבית והוליסטית".

 פרופ' טלי חתוקה / צילום: שלומי יוסף

המעבדה לעיצוב עירוני תפרסם בקרוב מסמך בנושא "טיפולוגיות מגורים סינכרוניות". הכוונה למקרים שבהם הפרוגרמה הופכת להרבה יותר גמישה ועשירה: "אין פה עירוב, אלא שילוב - הרבה מאוד שימושים שמתקיימים הרבה מאוד שעות 24/7. הקרקע בעיר הופכת ליקרה והטיפולוגיות החדשות הופכות לרלוונטיות.

"אני רואה שיש ביקוש למודלים חדשים גם אצל החברות הגדולות שמגלות שהן חוסכות כך הרבה כסף, וגם ברמה העירונית, כי הרבה ערים רוצות להשאיר את העסקים הקטנים ובתי המלאכה בעיר, והמגורים הופכים יקרים מאוד".

האם את חושבת שהקורונה תשנה את תפיסת המגורים ואת האדריכלות למגורים?
"הקורונה האיצה בעיקר את המודעות אצל הציבור, שמבין שהוא יכול לגור ולעבוד באותה הסביבה. השאלה היא איך מייצרים סביבה שתומכת בעבודה מהבית. זה לא מספיק לשבת בבית מול המחשב. אני לא רואה קשר בין המגפה להתפתחות הטיפולוגיות הללו, שקשורה בעיניי בעיקר להיבטים כלכליים, ייעול וניהול הזמן של האנשים שחיים בעיר".