המדינה והמגזר העסקי חייבים לשלב כוחות בשימור עובדים בעלי מוגבלויות בזמן משבר הקורונה

אין אדם במדינת ישראל, ואולי בעולם, שחייו לא נפגעו או הושפעו בצורה דרמטית ממגפת הקורונה. הקורונה שיבשה את החיים של כולנו - החל ממי שנאלץ לבטל או לשנות תוכניות ארוכות טווח ועד לאלה שאיבדו את פרנסתם. הנגיף פגע בבטן הרכה של החברה הישראלית והראה באיזו קלות יכול אדם לאבד את ביטחונו הכלכלי, כמו גם את חשיבותה של סולידריות עבור החברה כולה. מקובל לומר על נגיף הקורונה שהוא חושף ומעצים בעיות - וגם חוזקות - שקיימות בשגרה. אין פלא, אם כך, שהשקופים ביותר בחברה נעשים שקופים ופגיעים אף יותר בחסות משבר הקורונה.

כפי שנחשף בשבוע שעבר בדיון של ועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה, לא פחות מ-65% מהעובדים בעלי המוגבלויות הוצאו לחל"ת או פוטרו במהלך המשבר הנוכחי - כלומר, פי ארבעה מאחוז המפוטרים באוכלוסייה הכללית. מדובר בנתון מדהים, המהווה מכה אנושה שקשה להפריז בהשפעותיה על אוכלוסיית בעלי המוגבלויות. מי שגם בימים כתיקונם נאלצים להתמודד עם אתגרים קשים ואפלייה על בסיס יומי, מוצאים את עצמם מוחלשים עוד יותר תחת עול המשבר שהחברה כולה סובלת ממנו.

בישראל חיים כמיליון וחצי אנשים בעלי מוגבלויות. בשנים האחרונות יותר ויותר בעלי מוגבלויות הצליחו להשתלב בשוק התעסוקה, מה שחולל עבורם שינוי חיובי מאוד בחיים. לא מדובר רק בפרנסה - דבר שכמובן אין להקל בו ראש - אלא גם בתחושת מסוגלות, חיוניות ויכולת להתגבר על אתגרים. לא פחות מכך, עבור בעלי מוגבלויות רבים עבודה היא הדרך העיקרית להשתלב בקהילה ולפתח תחושת שייכות לחברה. בשל כך, אובדן העבודה הפתאומי הוא מכה כואבת במיוחד ועלול להיות טראומטי עבור מי שמרגישים לא פעם שהחברה אינה מקבלת אותם כשווים, ופעמים רבות חשים שקופים.

אפשר לנחש מדוע כל כך הרבה בעלי מוגבלויות איבדו את עבודתם במשבר הקורונה: סביר להניח שמעסיקים שגם ככה מתמודדים עם קשיים גדולים כתוצאה מהמשבר, חלקם נמצאים כפסע מקריסה, נאלצים לחתוך בכוח אדם ולוותר על העובדים שמוגדרים הכי פחות חיוניים. ייתכן שישנם מעסיקים שמעסיקים בשגרה בעלי מוגבלויות מתוך תפיסה ערכית, אך חושבים כי בשעת משבר מדובר במותרות. למען האמת, קשה להאשים אותם. עסקים רבים במדינת ישראל עומדים על כרעי תרנגולת ושרידותם אינה מובטחת. אך דווקא ברגע זה אסור לנו לשכוח את החלשים ביותר.

האחריות אינה רק של המעסיקים

אך האחריות אינה רק של המעסיקים. בראש ובראשונה זוהי מחויבותה של המדינה לזהות את מצוקתם של אזרחיה בעלי המוגבלויות ולפעול בצורה אקטיבית כדי לפתור אותה. בשלב זה עסקים גדולים רבים כבר מזהים את הבעיה ופועלים למען העסקת בעלי מוגבלויות, אך מרבית המועסקים במשק עובדים בעסקים קטנים ובינוניים. יש לעודד אותם באמצעות תמריצים שונים לשימור ואף לגיוס עובדים בעלי מוגבלויות - כן, דווקא בשעה קשה זו. אסור לנו להשאיר אף אחד מאחור.

אם יש לקח שעלינו ללמוד כבר עכשיו ממשבר הקורונה, עוד בטרם הוא נגמר, הוא שלחברה שלנו אין תקומה ללא סולידריות. מוסריותה של חברה נמדדת לפי יחסה אל חלקיה המוחלשים ביותר, וחוזקה של חברה הוא כחוזק החולייה החלשה בה. משום כך, המגזר העסקי אינו יכול לחכות למדינה ועליו לעשות כל מאמץ על מנת לשמר את העובדים המוחלשים ביותר - בעלי המוגבלויות. כשם שאנו דורשים מהמדינה לעמוד לצידנו ברגעי החולשה שלנו, מה שלמרבה הצער לא תמיד קורה, עלינו לדרוש זאת מעצמנו עבור מי שנזקק לנו. 

הכותבת הינה מנכ"לית Manpower ישראל, חברת ההשמה וכוח אדם