סגר בלי תוכנית יציאה יהיה בית הקברות של העסקים הקטנים

לאחרונה הקמנו בכיכר רבין את בית הקברות לעסקים קטנים. אספנו עשרות שמות של בתי עסק מכל רחבי הארץ והצגנו את המצוקה, של מי שנאלצו לסגור את מפעל חייהם. אבל אם אז מדובר היה בחוסר תפקוד של הממשלה, כיום מדובר כבר ברשלנות, שלא לומר פשע נגד בעלי העסקים בישראל.

הסגר הקודם נחת עלינו משום מקום. הסגירה מיד אחרי פורים הייתה מהירה וחדה, והשאירה עשרות אלפי בעלי עסקים ללא פרנסה. על פי נתוני רשות המסים, לאחד מכל שני עצמאים זעירים נמחקה שליש מההכנסה. במונחים ראליים, מדובר באובדן גמור של הרווח ואף הפסדים עמוקים.

היה קשה להבין באותה התקופה את המצב, וגם למערכות לקח זמן להתעשת. מנגנוני הפיצוי לא נבנו, המערכות האינטרנטיות לא דיברו נכון עם הלקוחות, אבל לאחר חודשים זרזיף מסוים כן החל לזרום, מכהה ברמה מסויימת את הכאבים של חלק מהעוסקים. המשק נפתח מחדש, והמכה הקשה עומעמה גם באמצעות פתיחת חלק מהפעילות הכלכלית.

אבל הגל השני לא הפתיע אף אחד. התגברות התחלואה ברורה, ואין כמעט מנוס מסגר. ועדיין, איש לא מקדיש זמן כדי להתמודד עם ההשלכות. כמו פרחחים חסרי אחריות, מפמפמים בממשלה את סגירת המשק והכלכלה, מבלי להתמודד עם המציאות הכלכלית שתיווצר כאן.

קחו לדוגמה את אלה שלקחו הלוואות בערבות מדינה. מדובר בבעלי עסקים שלקחו הלוואות כדי להחזיר אותן ולאושש את העסק. ההלוואות נלקחו על סמך תזרים עתידי, וצריך להחזיר אותן. אבל כעת, במציאות של סגר, לא יהיה תזרים עתידי. איך ההלוואות האלה יוחזרו?

ויותר מזה, איזה בעל עסק שנקלע לקשיים יחליט להילחם על העסק, ולקחת הלוואה חדשה? הרי אין לדעת האם המשק ייסגר, ופיצויים אין, אז בשביל מה לשקוע בחובות והפסדים? במצב הקטטוני הממשלתי הנוכחי, עדיף לחתוך עכשיו, לפטר את העובדים, ולחכות עד יעבור זעם.

גם הפיצוי לעסקים נראה כאילו נרקח במעבדה לקמצנות ע"ש מילטון פרידמן, כאשר הוא מספק סכומים זעירים למי שנמצא מתחת לקו האדום, ולמעשה מעודד בעלי עסקים לחנוק את מה שנותר מהפעילות על מנת לקבל זכאות לפיצוי שאינו פרוטות בודדות.

חייבים רשת ביטחון

אסור להמשיך בכיוון הזה. על הממשלה ליצור מיד רשת ביטחון לעצמאים ולשכירים. עליה להגדיר עכשיו, יחד עם ההוראות על סגר, את מתווה הפיצוי לעצמאים. יש כבר מספיק ניסיון, רק נותר לשנות את החודשים במתווים הקודמים. על הממשלה להכניס את היד עמוק אל תוך הכיס. לא בשליפות כמו מנגנון ה"דיכוי פיצוי" אלא בהבנה עמוקה שאנחנו הולכים לקראת משבר ארוך מאוד, שידרוש שינוי של הכללים הפיסקאליים.

על הממשלה ליצור מנגנון לעידוד עבודה, במקום החל"ת ההרסני, שמעודד מעסיקים לפטר עובדים ולסגור פעילות ולשלוח עובדים הביתה. יש לפרסם כבר עכשיו, עוד לפני כניסת הסגר לתוקף מתווה של מענקים לעצמאים שנמנעים מלשלוח הביתה עובדים, למרות המצב המחמיר. מתווה כזה יאפשר למעסיק להמשיך להחזיק את העובד, להמשיך לייצר ולשווק, אפילו אם ההכנסות יורדות, במקום להשליך את העובד אל מעגל האבטלה ולסגור פעילות בעסק.

אני לא רוצה להפליג למחוזות האשליה, ולדרוש תקציב מדינה שיאפשר השקעה בתשתיות, פריסת סיבים אופטיים ברחבי הארץ, הגדלת ההשקעה ברכבות, כבישים, מטרו ותשתיות קריטיות נוספות, שיבנו את הצמיחה. אני לא רוצה לשגות באשליות לפיהן יצרו כאן תוכניות לטווח ארוך, יעבדו עם הרשויות המקומיות ולא נגדן, וירתמו את כל הציבור למאבק במגיפה הכלכלית והבריאותית התוקפת אותנו. זו באמת תהיה אוטופיה. אפשר רק לדרוש מהממשלה, שלא תתנהל כמו חבורת ילדים מפונקים, פורקי עול וחסרי אחריות, שנוקטים בצעדים דרסטיים, ומתעלמים מההשלכות. אחרת, בתי הקברות לעסקים, ולא רק הם, ימשיכו לעלות על גדותיהם. 

הכותב הוא מנהל המרכזים לצדק חברתי